מלחמת כמעט

מֵישַע סיפק לנו אפשרות לקרוא גרסה מואבית במלואה – מצבתו נחשפה (ב-1900) בתל דיבון בצפון מואב.

אכן, עמרי ואחאב שלטו בארץ מואב 30 שנה ('שלשנ שת'). מישע פָּרַק את העול הישראלי, ונקם נקמה קשה (= "ויפשע בישראל"; א', א; ג', ה), פגע בישראלים ('איש גד'), שישבו בעבר הירדן הדרומי ('מעלם'), וגם באמונה הדתית. הוא החריב 'מקדש' לה' בעיר נבו, וסחב את כליו לפני האליל שלו.

למרות טענת מישע ששחרר את מואב בחצי ימי אחאב, 30 שנה של שליטת ישראל במואב מגיעות לימי יהורם.

יהורם ניסה לתקן – הוא סילק את מצבת הבעל (ב), כנראה כדי להרגיע במשהו את חוגי הנביאים, הוא המשיך את המערכה הצבאית ברמות גלעד, ועשה מאמץ כביר, יחד עם יהושפט (ששמר על הברית עם אחאב) ועם מלך אדום, לדכא את מרד מישע.

כנראה גם ממצבת מישע, כבר שלטו המואבים ביד רמה מצפון לנחל ארנון עד נבו, ולכן בחרו יהורם ויהושפט באיגוף ארוך וקשה דרך מדבר אדום – שוב מזכיר הסיפור את יציאת מצרים, ואת ניסי המים במדבר. הם כמעט הצליחו, הפתיעו את צבא מואב עד חומות 'קיר', מישע היה במצוקה, ניסה לשבור את מלך אדום - החוליה החלשה, אך לא הצליח.

אז הקריב לעולה "את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו" (כז). את הבן שלו (רש"י) או את הבן של מלך אדום (רד"ק)? ולמה היה "קצף גדול על ישראל" (כז), מפני שגם הם עבדו אלילים ולא היו ראויים לנס (רש"י)? או מפני שהאדומים נשברו ונסוגו (רד"ק)?

בתחילת דברי עמוס (ב', א) יש אולי פתרון, על כל פנים, המסע הנועז והקשה – נכשל.

באדיבות אתר 929