אין באנטי-מזמור הזה לא 'שיר', ולא 'מזמור', רק בכי, ייאוש משירה, ולמרות הכל, שבועת נצח של אמונה יהודית בשיבה לירושלים.
משברים גדולים ועמוקים בחיי אדם ובחיי אומה, שורשם בייאוש; רבים מהאפיקורסים התייאשו (או מריבונו של עולם, או מרבניו) לפני שפנו לכפירה; לכן, ההפך מאמונה הוא ייאוש, הרבה יותר מכפירה.
חורבן הבית היה סיבה מרכזית לייאוש מיציאת מצרים, ומהתגלות ה' בהיסטוריה של עם ישראל, ויהודים רבים פנו אז לעבודת אלילי המנצחים, כפי שמעידות הנבואות הקשות של יחזקאל (כ; כב; ראו בייחוד כ, לב).
אלה שלא ביקשו לזרוק את הכל ולהיות ככל הגויים, התייאשו 'רק' מלשיר, כי "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר"?
במקום לנגן ולשיר לקולות הצחוק והלעג של הבבלים, העדיפו שבויים יהודים לבכות, תלו את הכינורות על עצי ערבה ב"נהרות בבל", והציבו במקום "שיר ה'" את שבועת הנצח - "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם - תִּשְׁכַּח יְמִינִי"!
שבועה זו הפכה יסוד מוצק באמונת הגולה היהודית, אמונת השיבה לירושלים!
אין באנטי-מזמור הזה לא 'שיר', ולא 'מזמור', לא 'לדוד', ולא 'הללו י-ה' - רק בכי, ייאוש משירה, ולמרות הכל, שבועת נצח של אמונה יהודית בשיבה לירושלים.
גלות בבל וחורבן הבית נמשכו 'רק' 70 שנה, אבל אותו המזמור עיצב גם את דרכם של הגולים לרומא, בחורבן השני.
אין בעולם חלל ריק(!) - אחרי שחזרו משוררינו המאמינים ותלו את הכינורות על שערי רומא, לקחו הגויים את הכינורות שלנו, ויצרו מהם 'מוזיקה כנסייתית', ואחר כך, 'מוזיקה קלסית', ונשארה התפילה היהודית בלי כינורות ובלי שיר - רק בכי של יהודי הגולה.
מי יחזיר את הכינורות האבודים לירושלים?
שירה בתפילות מחד, וקונצרטים לחזנות מאידך, אינן אלא התחלות. אנו מצפים להלחנה דרמטית של מזמורי תהלים העתיקים, לשיבה אל שירת המקהלות, וליצירה מתחדשת של שירי תהלים ברום ובעומק הראויים לירושלים הנבנית והולכת - "כסא ה'" (ירמיהו ג, יז), כאשר "יום ירושלים" כבר הפך מחורבן העיר לישועת איחודה, ב'ששת הימים'.
האיבה התהומית של האדומים, והשותפות שלהם עם הבבלים, העצימו את חלקה של אדום בחורבן ירושלִַם, והדבר בא לידי ביטוי גם בישעיהו (לד וסג), בירמיהו (מט), בעובדיה, באיכה (ד, כא-כב), וכאן, בתהלים.
"הסלע" הוא בוודאי 'סלע אדום', הדומה קצת ל'מצדה' קטנה בנוף שונה מאד, ברום הרי אדום, ואכן שם נמצאה כתובת ניצחון בבלית (של המלך הבבלי האחרון, נַבּוּנַאִיד), שמעידה על הגמול הנורא של האדומים מיד אותה בבל, אחרי שהיו שותפים בהחרבת ירושלִַם. לכן, הפסוק האחרון חוזר לאדום.
למען האמת, קשה לי לומר פסוק זה, כי אינני יכול לומר "אַשְׁרֵי" בניפוץ עוללים, גם של האויב המר ביותר; אבל גם אינני יכול לשפוט יהודים גולים בדור החורבן, על תחושות הנקם שלהם כלפי מחריבי ירושלִַם, ושותפיהם, 'אחינו' האדומים.
ושוב אני מודה לה', שזיכני לחיות וליטול חלק בשיבה לציון ולירושלים!
באדיבות אתר 929