מי יודע סוד החכמה?

את דברי אליפז ובלדד שמע איוב כמכוונים אישית אליו, גם כאשר דיברו על חקר הבריאה ועל משפט הא-ל הצודק תמיד, והגיב בהתפרצויות קשות, שתחילתן כלפי הרֵעים, וסופן כלפי הא-לוה בפנייה ישירה. במיוחד הקול מן הדממה ששמע אליפז גרם לאיוב לפנות ישירות ולשאול האם באמת זה דברו ביחס לאיוב בפרט –

"האנוש מא-לוה יצדק"? (ד', יז). אם כל אדם חוטא, ואם עצם קיומי הוא חטא בעיניך, אנא הרפה, סלח נא ותמית אותי במנוחה.

רק צופר שלף את איוב מעולמו האישי אל החכמה הכללית, במבט ישר אל הגלוי ואל הנעלם בעולם הטבע, ובעולם האדם – וכמובן בקביעה, שהחכמה לא נולדה עם צופר, ולא תמות עמו. צופר וחבריו אינם יודעים סודות נעלמים יותר מאיוב – מה שיודע צופר יודעים כולם, ומה שנעלם, יישאר נעלם.

מי שמתבונן ביושר, רואה שיש בעולם אסונות רבים ללא פשר, ואי אפשר להסביר כל מה שקורה לפי חקר הבריאה של אליפז וצופר. כמובן, כל אדם יודע שנפלאות הטבע באים מיד ה' (י"ב, ט) – וזאת הפעם היחידה שנזכר שם ההוי-ה מפי אדם בכל פרקי המענות.

אבל, טוען איוב – כשם שרואים "חכמה וגבורה" (י"ב, יג) בכל מעשיו, כך רואים אי צדק. אליפז ראה במטר ברכה ושפע, ואיוב רואה בצורת מחד ושיטפונות הרסניים מאידך; בלדד וצופר ראו צדיקים מלאים שפע, ורשעים מוכים, מושפלים ונענשים, ואילו איוב רואה שודדים שלווים וחוגגים.

צדיק תמים נופל לבור וחבריו בזים ולועגים לו, ומנהיגים חשובים, טובים ונאמנים, סופגים מהלומות קשות ללא סיבה נראית לעין, כי ה' בעצמו מעלה ומוריד, מרומם ומשפיל, ו"שופך בוז על נדיבים... [1] וַיַתעֵם בתהו לא דרך" (י"ב, כא-כד);

במילים שלנו, כמה פעמים אדם משלם באמת את מחיר חטאיו? וכמה פעמים האשה המוכה או הנאנסת משלמת לבדה את מלוא המחיר? כמה פעמים נהרגים בכבישים הנהגים החוצים צומת באור אדום, או השיכורים והנרדמים? וכמה פעמים נהרגים דווקא התמימים, שנהגו בזהירות גמורה, ונהג פושע נכנס בהם, ויצא חי?

אליפז, בלדד וצופר בוחרים לתאר מתוך עולם הטבע, ומתוך עולם האדם, מה שנוח ומתאים להשקפתם, ואילו היו סובלים כמו איוב אולי היו רואים עד כמה חכמת ה' וגבורתו הורסת ומפילה ושוברת, עד כדי אי צדק בולט ונורא ביחס לבני אדם, שאולי אין טעם וערך לחייהם הפרטיים בתוך עולם סוער ואכזר?!  

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם (=חשובים) [בעיניכם], וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה –
גַּם לִי לֵבָב [חושב ומבין] כְּמוֹכֶם, לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם, וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה?
שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ (=בעיניכם) אֶהְיֶה, קֹרֵא לֶאֱ-לוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ, שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים.

לַפִּיד בּוּז, לְעַשְׁתּוּת (=לפי מחשבות) שַׁאֲנָן, נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל (=לתמימים שנפלו);
יִשְׁלָיוּ (=יחיו בשַלוָה) אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים, וּבַטֻּחוֹת (=וביטחון) לְמַרְגִּיזֵי אֵ-ל (=לרשעים) –
לַאֲשֶׁר (=לכל אלה) הֵבִיא אֱ-לוֹהַּ בְּיָדוֹ [שלוה לרשעים ובוז לתמימים].

וְאוּלָם [על חכמת הבריאה], שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ [חכמתן], וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ –
אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ [חכמתה], וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם –
מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה, כִּי יַד  ה' עָשְׂתָה זֹּאת –
אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ.

הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין [שלכם ושלי] תִּבְחָן, וְחֵךְ (=כמו חֵך) [אשר] אֹכֶל יִטְעַם לוֹ –
בִּישִׁישִׁים חָכְמָה? וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה?

[רק] עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה! [רק] לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה!
הֵן יַהֲרוֹס [בתים, עמים וארצות] וְלֹא יִבָּנֶה, יִסְגֹּר (=חולי או כלא) עַל אִישׁ, וְלֹא יִפָּתֵחַ –
הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ (=בצורת), וִישַׁלְּחֵם [בשיטפון] וְיַהַפְכוּ אָרֶץ.

עִמּוֹ [וממנו] עֹז וְתוּשִׁיָּה – לוֹ [וממנו גם] שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה –
מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל, וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל (=יַתעֶה) –
מוּסַר (=חֲגוֹר של) מְלָכִים פִּתֵּחַ, וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר [של עבדים] בְּמָתְנֵיהֶם –
מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל, וְאֵתָנִים (=מנהיגים חזקים) יְסַלֵּף [את דרכם] –
מֵסִיר שָׂפָה (=כושר נאום) לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם (=וכושר הסבר של) זְקֵנִים יִקָּח [מהם] –
שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים (=מנהיגים טובים), וּמְזִיחַ (=וחֲגוֹר) [2] אֲפִיקִים (=שליטים) רִפָּה –
מְגַלֶּה [מזימות] עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ, וַיֹּצֵא לָאוֹר [שַליטֵי] צַלְמָוֶת –
מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם (=ממלכות ומעצמות) וַיְאַבְּדֵם, שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם [מרחב שליטה] וַיַּנְחֵם [ליפול בו] –
מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ (=החשובים, בעלי נחלות בארץ), וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ –
יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר, וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.

_______________________

[1] בתהילים (ק"ז, מ) מופיע הקיצור הזה בפסוק אחד, עם סימון מסורה ('נ' הפוכה), כמו תמצית של כל הקטע באיוב.

[2] למלכים ולשליטים היו חגורות פאר, שמסמלות כוח להכות; ויש מפרשים "מזיח אפיקים" =סכרים בנהרות, שנפרצים ומחוללים שיטפון עצום.

באדיבות אתר 929