מי בירך ומי קילל?

בנאומיו של איוב מצינו תרעומת נגד הא-לוהים, העמדת שאלות קשות אודות דרכיו של הקב"ה, אולי אפילו מרד. הוא אינו מברך שוב את ה', אלא - 'מקלל את יומו'. לעומת זאת, מענות רעיו מלאים יראת א-לוהים, קבלת דינו וצידוק דינו, חסידות ושבח לאל. וחרף כל זה - "ויאמר ה' אל אליפז התימני: חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב!" (ז).

בחתימת הספר הרֵעים חייבים להביא עולות – לכפרה ואיוב צריך להתפלל בעדם! יודעים אנחנו על מה מכפרות העולות בתחילת הספר: על 'ברכת' הא-לוהים המהופכת. יוצא אפוא שהרֵעים, אשר לאורך כל הספר בירכו את ה' - למעשה 'בירכו' אותו; ואילו איוב, המקלל, שלכאורה חוטא בשפתיו - הוא דיבר נכונה. "חלילה לי אם אצדיק אתכם" - אומר איוב על רעיו (כ"ז, ה).

ודאי שבמהלך הספר חלה התפתחות משמעותית ביותר. אמנם אפשר לטעון שאיוב דיבר "נכונה" רק בסופו של הספר (למרות שהטענה הזאת תדרוש מאמץ פרשני לא מבוטל); אולם קשה להגיד, שהניגוד בין איוב לרעיו תקף לגבי דבריהם האחרונים בלבד.

יותר נראה לומר שההערכה הזאת (חטא הרֵעים בשפתיהם, 'ברכתם' הטומנת בחובה ביזוי לה' הטעון כפרה, וקללות איוב שהן המגלות את הברכה ואת התפילה האמתית, ה"נכונה") - ההערכה הזאת מתייחסת לכוונה הכללית של כלל הדברים הנאמרים בספר בפי איוב ורעיו. אפשר אפילו להגדיר את נושא הספר, באור זה, כליבון השאלה מהי הברכה הנכונה של הא-לוהים; מהי ברכת א-לוהים אמתית ומהי ברכה מדומה.

העניין הוא שלא רק ברכה נעשית לקללה, כמו שראינו בפרקים הראשונים, אלא גם קללה יכולה בסופו של דבר להתברר כברכה מסותרת. קללת איוב אינה מוחלטת. בהשגות איוב (תרתי משמע) חפץ הקב"ה יותר מבצידוקי המשבחים! מסתבר, שלא התחסדות ולא צדיקות המקבלת ושאינה-שואלת רוצה הא-לוהים במקרה הזה, אלא - התמודדות, ויכוח, שאלות קשות, שיחה שיש בה שני קולות, אפילו הטחת דברים כלפי מעלה, כאשר היא מתפרצת מתוך דרישת א-לוהים באמת. שבחי הרֵעים נדחים בתום הספר, ואילו התקפות איוב מתקבלות כברכות; ושוב מתפלל איוב בעד אלה שחטאו ב'ברכת' הא-לוהים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות