בתגובה לדברי ה' על הוצאת ישראל ממצרים אומר משה "מי אנוכי...?" (יא). נראה שדבריו אינם מבטאים רק ענווה אלא בפיו טענה עקרונית לפיה רק ה' הוא זה שאמור לגאול את עמו.

  
במעמד הסנה הבוער במרומי הר חורב, זוכה משה להתגלות מופלאה, ולצדה שליחות לאומית גדולה, המוטלת על כתפיו מפי הגבורה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"(י). לכאורה זוהי שליחות קדושה שאי אפשר לסרב לה, אך להפתעתנו מבקש משה להתחמק ולהשתמט מהמשימה ובפיו טענות שונות.

דווקא הטענה הראשונה נראית פשוטה וברורה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (יא). על שאלת משה הנובעת מענווה והתבטלות כלפי שמיא, ניתנת התשובה האחת והיחידה שבכוחה לחזקו ולהפיג את חרדתו מפני השליחות המוטלת עליו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (יב).

מרהיב אני עוז בנפשי להציע נקודת מבט חדשה לשאלת משה ולתשובת ה' אליו. לצד הענווה, בשאלתו של משה ישנו היבט נוסף, עמוק מכל עמוק. משה אומר כביכול לרבון העולמים: משימה זו של הוצאת ישראל ממצרים, אינה עניין לבשר ודם. זוהי משימה על-אנושית הראויה לך – ריבון העולמים, ורק אתה תוכל לבצעה בכוחך הגדול ובידך החזקה.

גם אם יעלה בידי להוציא את ישראל מעבדות לחרות, מהלך זה ייזקף לזכותי וחירות לאומית זו לא תהא שונה במהותה משחרורם של עמים רבים במהלך ההיסטוריה, וכדרך שלכל עם יש מנהיג-משחרר, כך אזכה גם אני לכבוד ותהילה.

ברם ריבנו של עולם – מאוד עמקו מחשבותיו, לשתף בגאולת ישראל את משה – שליחו הנאמן, ולגלות שגם במהלך הגאולה הבאה ב"אתערותא דלעילא", יש לשתף כוחות אנוש. לחששו של משה שמא תראה כל יציאת מצרים כ'מלחמת שחרור', ניתנת תשובה ניצחת במעמד הר סיני הבא לבשר קבל עם ועולם שאין יציאת מצרים אלא מבוא "לחתונה הגדולה" בהר סיני.
 
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות