800 שנה לפני 'יבנה וחכמיה' הציבה הנבואה מפי הושע תחליף לקרבנות בהיעדר מקדש.

 

לנותרים בארץ (לעיל פרק י"א), השמיע הושע את קריאתו האחרונה, המפתיעה (י"ד, ב-ד) –

שוּבה ישראל עד ה' א-להיך,
כי כָשַלתָ (=חרבה שומרון) בַּעֲוֹנֶךָ;
קְחוּ עמכם דברים,
ושוּבוּ אל ה' – אִמְרוּ אליו:
כל תִשָׂא עָוֹן (=כל עוון תסלח),
וקח (מעשה) טוב,
וּנְשַלְמה פָרים שְׂפָתֵינוּ (=בווידוי ותשובה בפה);

'מקדש' כבר לא היה, ולא ממלכה, לא פוליטיקה ולא קרבנות, והנביא ציין זאת דווקא כתיקון לחטאי הממלכה (אשור ומצרים), ול'מקדשי' העגלים

אשר (רק) בך (=ה') יְרֻחַם (דור) יָתוֹם (ד).

הנה כבר בחורבן שומרון, כ-800 שנה לפני 'יבנה וחכמיה', הציבה הנבואה מפי הושע לא רק את העדפת החסד על הזבח (לעיל ה', ו), אלא גם תחליף לקרבנות בהיעדר מקדש – בתפילה, בדברים ובווידוי. ואז באה תשובת ה' כמענה של אהבה לתשובת ישראל (י"ד, ה-ט):

"אֶרְפָּא מְשוּבָתָם (=חֶטְאֵיהֶם ששָבוּ מהם),
אֹהֲבֵם נדבה (=בלי גבול),
כי שָב (חרון) אַפּי ממנו...
אפרים (יאמר): מה לי עוד לָעֲצַבּים (=ישליך אלילים כמו 'עַנַת' ו'אֲשֵרה') –
אני (ה') עָניתי (=פָּקַדתי אותו לטובה) וַאֲשוּרֶנוּ (=ואֶצְפֶּה בו),
אני כִּבְרוֹש רַעֲנָן (=בלי עצי סגידה ופסילים), מִמֶני פֶּרְיְךָ נִמצָא;

מה הרקע לפסוק זה? גם כשהשמיד יהוא את פולחן הבעל משומרון, נותרו הרבה השפעות אליליות בנוסף לעגלי הזהב – "וגם האֲשֵרה עמדה בשֹמרון" (מל"ב י"ג, ו) – אף נמצאו כתובות, שבהן הצמידו 'אֲשֵרה', לשֵם 'ה' (השוכן) ב'שֹמרֹן'.*

הנביא הושע, היחיד מנביאי התוכחה, הדיבור והמשל, ששפתו וסגנונו מהצפון הישראלי, חותם על כך בפסוק נפלא –
מי חכם ויָבֵן אלה, נבון ויֵדָעֵם,
כי ישרים דרכי ה',
וצַדִקים יֵלכוּ בָם,
וּפֹשעים יִכָּשלוּ בָם (=באותם הדרכים הישרים).  

_________________________________

* בחורבת תימן (=כונתילת עג'רוד), שחפר זאב משל

באדיבות אתר 929