מיזוג בין המקריב לקרבן

משה סומך את ידיו על יהושע ובכך ממנהו רשמית ליורשו, אך הרבה מעבר לכך - הוא מעביר אליו באופן סמלי חלק ממהותו, מזהותו. הסמיכה אינה רק פעולה משפטית המורה על קשר ובעלות אלא הסמיכה היא פעולה סמלית של 'העברה', של מיזוג זהויות. בדומה לכך, המקריב הסומך על הקרבן מעביר חלק מעצמותו אל הקרבן, ומעתה יכול הוא לכפר עליו.

התפיסה של העברת זהות ומיזוגה כהסבר לקרבנות נראית במבט ראשון מתמיהה, אך אם נתבונן בעקדת יצחק, האבטיפוס של תפיסת הקרבנות בתורה, נגלה שזהו שורש העניין.

אברהם נצטווה להקריב את מה שהיה יקר לו יותר מעצמו: את בנו, ועמו את כל החזון על עתידו הלאומי. אברהם ויצחק גם יחד נדרשו להעלות לקרבן את עצמוּתם.
למרות שצו ה' בוטל, חש אברהם צורך לקיים בדרך כלשהי את הציווי המקורי, הוא מעלה את האיל "תחת בנו" (בראשית כ"ב, יג) – כתחליף לבנו. להבנתו של אברהם, אידאל ההקרבה העצמית חייב להתממש, ולו באופן סמלי.
אברהם קורא את שם המקום "ה' יִרְאֶה", על פי מה שאמר קודם לכן ליצחק: "אֱ‑לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי" (שם, ח). אברהם מפרש את התגלותם הפתאומית של המלאך ושל האיל כפעולה של השגחה א‑לוהית, כמעשה חסד א‑לוהי המאפשר לו להקריב את האיל במקום בנו, וקובע את שם המקום כזכר לרשות שניתנה לו להחליף ביניהם. מבחינתו של אברהם, עקדת יצחק איננה מבחן לאמונתו או לאומץ שלו, אלא הנחלת המסר של המסירות העצמית המוחלטת לא‑לוהים, נכונותו של האדם להקריב את עצמו, וחסדו של הקב"ה, המקבל את הקרבן כתחליף לאדם עצמו.

עוד על פשר הסמיכה ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יוסף מרקוס

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון