מיהו האיש לבוש הבדים?

לאיש לבוש הבדים שהכרנו מהפרק הקודם, נועד כאן תפקיד חדש. הוא כבר לא המציל ומסמן הצדיקים; הפעם הוא הוא מביא חורבן על העיר. אבל מבין השיטין ניכר שהתפקיד הזה אינו לרצונו. הוא מצטווה "בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר" (ב), ומכל שרשרת הציווים הזו הוא רק "ויבא לעיני" (שם), ממלא את הצו הראשון.

הוא מצטווה שנית בפסוק ו "קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים", ושוב התגובה היא "וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן" (ו). הכרוב המסכן נאלץ לעשות את העבודה בעצמו: "וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא" (ז). ובהמשך הפרק איננו שומעים על מילוי הצו – האם אכן זרק האיש את האש כפי שנצטווה?

שתי אסוציאציות עולות פה על הדעת. הראשונה, חזון ההקדשה, בו הצטווה יחזקאל "פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ" (ב', ח), ופעם שנייה "אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (ג', א) ובכל זאת הוא נשאר פסיבי, וא-לוהים עצמו צריך לעשות את העבודה "וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (שם, ב).

האסוציאציה השנייה היא מחזון שריפת השיער שבפרק ה'. גם שם הוא מצטווה להבעיר אש, לקחת ממנה בכנפיו "וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ" (ה', ג) (ממתי יש לנביא כנפיים?) ולזרוק אותה על העיר.

נראה הדבר שכל אלה הם חזון אחד. אין האיש לבוש הבדים אלא יחזקאל עצמו.

כמו במקומות רבים אחרים במקרא, התגלות א-לוהית משקפת לאדם את עצמו, את נפשו, את מעמקיה, את סירוביה. תפקידו הוא להציל צדיקים – ותפקיד זה עוד יובהר ויוגדר בפרק ל"ג – אבל גם לבשר על חוסר התוחלת, על החורבן שנגזר, על סופיות פסק הדין.

כביכול, תפקידו אינו רק לבשר על החורבן. יחזקאל כמו יחזקאל, הטוטליות היא שמו השני. המבשר הוא המבצע. אמנם הוא איננו רוצה. הוא שותק, הוא שוכב, הוא משמים; בניגוד לנביאים אחרים, גם התנגדותו היא פסיבית, לאות כי החורבן כבר כאן. אבל את תפקידו הוא יעשה, אם ישמע ואם יחדל (מי? העם? הנביא?), כי בית מרי המה.

באדיבות אתר 929