עקרון בסיסי במערכת העונשים של התורה הוא עקרון ה"מידה כנגד מידה". אין זה רק עיקרון מוסרי, המשווה בין המעשה לבין העונש הראוי עליו, אלא זהו עקרון-על, הטבוע במציאות. עקרון-העל הזה קובע כי העונש אינו תגובה חיצונית, שאינה קשורה לעבירה, אלא העונש הוא תולדה ישירה והכרחית של העבירה.
במערכת העונשים המקובלת בימינו, אין קשר ישיר בין עבירה לבין המאסר או הקנס שנקבע כעונש על אותה עבירה. העונשים של ימינו - מטרתם להרתיע ולפצות את הניזוקים, אולם אין הם תולדה ישירה של העבירה. לעומת זאת, אדם הקופץ מראש הגג ושובר את רגליו - אינו 'נענש' על קפיצתו, אלא שבירת הרגליים היא תוצאה ישירה של הקפיצה הבלתי-זהירה. באופן דומה, העונשים שהתורה מטילה הם במקרים רבים תולדות של החטאים, ולא עונשים חיצוניים להם.
עקרון-העל הזה, של "מידה כנגד מידה", אינו מתייחס רק לעונשים שהקב"ה גוזר על האדם בשל מעשיו, אלא גם לעונשים שבית הדין גוזר על עבריינים.
בפרשת עדים זוממים, התורה מציינת במפורש שעונשם נגזר מעקרון ה"מידה כנגד מידה":
"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך... ולא תחוס עינך - נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל" (יט-כא).
הייחודיות של פרשת העדים הזוממים היא שהאדם נענש למרות שהוא לא גרם (עדיין) שום נזק לחבירו. אדם המעיד בבית דין יכול לחשוב שהוא לא עשה דבר, שכן בית הדין הוא זה שפסק, והקולר תלוי בצוואר הדיינים. בפרשת עדים זוממים, התורה קובעת שעצם מעשה העדות בבית הדין הוא בעייתי, ואם העד העיד עדות המובילה להוצאת עינו של הנידון - יש להתייחס אליו כאילו הוא הוציא את עינו, ולהשיב לו כגמולו. אפשר שיש כאן הרחבת העקרון שהובא לעיל: התורה מבקשת לחנך את העדים שעדותם היא משמעותית ביותר בקביעת פסק הדין, ולשם כך קובעת שלאחר שהעדות מתקבלת בבית הדין - נוצרת מציאות המחייבת הוצאת עין. אם העד העיד עדות אמת - עינו של הנידון תוצא; אך אם עדותו הייתה עדות שקר - נמצא שהוא העיד שצריך להוציא עין לו עצמו, ולכן מוציאים את עינו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון