בתהליך התרבותו של הארבה מִפְּרָט בודד ללהקה, עוברת התנהגותו של הארבה מטמורפוזה קיצונית. באופן דומה העם המצרי כולו עבר מטמורפוזה קיצונית ביחסם לישראל, ועל כן באה עליהם המכה הזו.
אין ספק שמכת הארבה היא אסון טבע נורא, מני קדם ועד היום. בספר יואל, המוקדש ברובו לתיאור מכת הארבה שהיתה בימיו, נמשל הארבה לשריפה משתוללת שאינה מותירה אחריה דבר: "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה" (יואל ב', ג).
אך דומה כי מעבר למכה הכלכלית החמורה, צופנת מכת הארבה בחובה מסר מהדהד נוסף. השם 'ארבה' ניתן כידוע הן לפרט הבודד, כדברי הכתוב בפרקנו: "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" (יט) והן למין הקיבוצי כולו, כאזהרת משה לפרעה: "הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ" (ד). במבט ראשון נדמה שההבדל בין הפרט הבודד לבין המין הקיבוצי מתמצה בריבוי העצום של הארבה, שבשלו ודאי זכה בשם זה.
ברם מחקרים מדעיים שנעשו בדור שעבר, על ידי החוקר הדגול אובארוב, גילו בנושא זה דברים מפתיעים ומדהימים. במחקרים אלה התגלה כי בתהליך המעבר – הנמשך כעשר שנים – מהארבה הבודד ללהקות הארבה הנודד, מתחוללים בארבה שינויים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים מרחיקי לכת. כך, בין השאר, התנהגותו של הארבה הקיבוצי עוברת מטמורפוזה קיצונית, ובעוד שהארבה הבודד נרתע בבהלה מפני אדם הקרב אליו, הרי שהארבה הקיבוצי מאבד את חוש הפחד לחלוטין ואין דבר שיעצור בידו.
שינויים דרמטיים אלה מעלים בנו אסוציאציות נוגות ביחס לתופעה האנושית המכונה 'פסיכולוגיית ההמונים'. תופעה זו מתחילה כבר בימי שעבוד מצרים בעת שהעם המצרי הלך כסומא בארובה אחרי פרעה, הרומס את עם ישראל עד דכא, ומשליך את ילדיו ליאור. מכת הארבה יש בה אפוא מידה כנגד מידה. לא פרעה בלבד הפך את עורו ולא ידע את יוסף, אלא העם המצרי כולו עבר 'מטמורפוזה' וכולם כאחד הפכו שונאי ישראל. לפיכך נופל עליהם הארבה הקיבוצי שאין לו מעצורים, וחושף את פרצופם הקולקטיבי שהושחת לבלי היכר ואיבד צלם אנוש.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות