מחלה מוסרית

הצרעת בתורה היא תופעה נלווית למחלות עור אחדות, שחלקן נזכרות בפירוש – שחין (אבעבועות נזכרו במצרים), בהרת, כוויות בעור, וכנראה גם ספחת ושאת. השחין כשלעצמו אינו מטמא, אף שהוא מחלת עור קשה וידועה (יח), גם בהרות כשלעצמן הן טהורות (לח-לט). נגע צרעת יכול להופיע בתוך מחלת עור קיימת או גם אחרי שנרפאה, ורק הצרעת מטמאת.

במקרא יש תיאורים של הופעת צרעת פתאומית ומהירה ביותר, בלי שום מחלת עור קודמת – בידו של משה (כאות מאת ה', שמות ד', ו-ז), צרעת מרים (במדבר י"ב, י-טו), צרעת גיחזי (מלכים ב ה', כז) וצרעת עוזיהו מלך יהודה (דברי הימים ב כ"ו, יט-כא), וכולם מעידים על חרון אף ה' הפוגע באדם באופן מהיר, ואף מיידי.

גם סימן הטומאה העיקרי בנגעי צרעת בתורה הוא התפשטות מהירה למדי, שניתנת לגילוי בתוך שבוע או שבועיים על ידי סימון והסגרה (=בידוד).

מחלת הצרעת (=מחלת הַנסֶן) המוכרת בהיסטוריה כמחלת עור קשה, חשוכת מרפא, וגורמת לעיוותים בגוף. ההתפשטות שלה איטית, נגעי העור מורמים ובולטים מן העור, ורק בחלק מהמקרים יש שיער לבן, כך שהיא שונה מהתיאור בתורה. אחד החוקרים אמר לי, שלדעתו, החיידק הגורם למחלה עבר מוטציה, שהפכה אותו מאיום קיומי חריף, מהיר ומתפשט, למחלה קשה ומקוללת, אך איטית, ורוב האנשים מחוסנים מפניה.

אולם (כפי שציין כבר הרמב"ם, במורה נבוכים חג, פרק מז) התורה מתארת גם נגעי בגדים ובתים, שאינם קשורים לצרעת האדם כמחלה, ולכן ברור, שטומאת הצרעת איננה הבעיה הרפואית, אלא היא תופעה נלווית למחלות ולתופעות אחרות, ומשמעותה דתית-מוסרית, והטיפול כולו מסור לכוהנים.

באדיבות אתר 929