מטרתו של הקב"ה במבול איננה השמדת החוטאים והרשעים והשארת הצדיקים בעולם, אלא הוא ניחם ומתחרט על בריאת האדם, ולכן החלטתו היא למחות את האדם אשר ברא מעל פני האדמה – מחייה סופית ומוחלטת.
כל הבריאה בששת ימי בראשית נועדה להכין את העולם לבריאת האדם, ומכאן שמשמעות ההחלטה למחות את האדם היא החזרת העולם למצבו קודם ששת ימי בראשית, תוהו ובוהו.
לכאורה, היעד לא הושג, העולם לא נמחה, והאדם ממשיך לעמוד במרכזו. מדוע התוכנית המקורית לא יצאה אל הפועל, והקב"ה לא מחה את האדם מעל פני האדמה?
למרבה ההפתעה, הפסוקים מעידים שתוכניתו המקורית של הקב"ה כן התגשמה במלואה:
היקום כולו נמחה והעולם חזר למצב הדומה להפליא למצבו קודם ששת ימי הבריאה בהיותו תוהו ובוהו. כל הבריאה נמחתה מעל פני האדמה, ואף נח לא נשאר בארץ, אלא שייט לו בתיבה. כחנוך בשעתו שלקחו א-להים אליו, נלקח אף נח מהארץ, והוא מתלווה כעת לרוח א-להים המרחפת כבראשונה על פני המים, על פני הארץ המכוסה במים, ששבה למצבה הראשוני בעת היותה תוהו ובוהו קודם לששת ימי בראשית.
ייתכן ונח הוכנס לתיבה שמשמרת בקרבה את זכר העולם שנמחה, ותיבה זו מהווה עבור נח עולם בזעיר אנפין, שבו הוא עתיד לבלות את שארית חייו. כך הייתה עשויה להסתיים ההיסטוריה האנושית על פני תבל כשהתיבה השטה על פני המים משמשת כמצבת זכרון לעולם המחוי.
הקב"ה אמנם הוציא את תוכניתו לפועל, אלא שלאחר מכן החליט הקב"ה לשוב ולברוא עולם חדש, וכנראה שונה מקודמו.
לקריאת המאמר המלא, באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון