אכילת בעלי החיים אמנם הותרה, אך על האדם לזכור תמיד שבעלי החיים הם בעלי נפש, ולכן עליו להרגיש רחמים כלפיהם, וכן עליו להגביל את שחיטתם ולא להכריתם.

"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב, כח).
"כי יקרא קן ציפור לפניך... לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כ"ב, ו-ז).

מדוע אסור לשחוט אב ובנו ביום אחד? ומדוע עלינו לשלח את האם לפני נטילת הגוזלים?
ההסבר המקובל ביותר לשתי המצוות האלו הוא הרחמנות. מצוות שילוח הקן ומצוות "אותו ואת בנו", מסבות את תשומת ליבנו לכך שבעלי החיים הם בעלי נפש והם מרחמים על צאצאיהם, ולכן אנו אמורים לחוש כלפיהם רגש של רחמים.
אולם, איזו רחמנות היא לשלח את האם מהקן בזמן שהיא דוגרת על הביצים? איזו רחמנות היא להשאיר אם בחיים כששוחטים את בנה או להפך - להשאיר את הבן בחיים ללא האם? שאלות אלה מעוררות ספק ביחס ל"רחמנות" שבמצוות אלה. למרות זאת, ניתן להבין שמצוות אלה מחנכות אותנו לשים לב לצערם של בעלי החיים, והתחושה בעת קיום המצווה היא של רחמים.
הסבר אחר למצוות אלו הוא הגבלת השחיטה. בשתי המצוות נאסר על האדם לקחת (ולהרוג) בבת אחת את כל "המשפחה". שחיטת אם ובנה ביום אחד מסמלת את הכרתת המשפחה. על האדם להכיר שבעלי הנפש אינם נתונים לשליטתו המוחלטת, ואין לו רשות להכריתם. (על כך ראו גם בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון)
אם נתבונן היטב, נראה ששני הטעמים קשורים זה לזה:
מכיוון שבעלי החיים הם בעלי נפש, מלכתחילה לא ראוי לאכלם כלל. בעקבות שינויים שחלו באדם ובעולם הותרה לבני האדם אכילת בעלי החיים, אך ברור שהיא איננה אידיאלית: אכילת בעלי החיים אמנם הותרה, אך על האדם לזכור תמיד שבעלי החיים הם בעלי נפש, ולכן עליו להרגיש רחמים כלפיהם, וכן עליו להגביל את שחיטתם ולא להכריתם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון