במדבר היה אסור לאכול בשר תאווה, ונאמר על האוכל "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך" (ויקרא י"ז, ד). ואילו בפרקנו התורה אומרת שבארץ ישראל יהיה מותר לאכול בשר חולין בכל מקום, ללא הקרבת קרבן. כיצד ייתכן שמה שנחשב שפיכות דמים במקום אחד, מותר במקום אחר?
במדבר, כל המחנה הוא מחנה שכינה, וכבוד ה' מתגלה לעיני ישראל. זו מציאות אידיאלית, שראוי שינהגו בה חוקים אידיאליים. במציאות זו, שחיטת בהמה שלא לשם שמים היא שפיכות דמים, שכן כך הוא הדבר כשחיים לפני ה'.
בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ, מתואר מצב אחר, בו העם אינו מרוכז סביב מחנה השכינה. התרחקותו של האדם מהמרחב האלוקי יוצרת הבדלה - הבדלה בין טומאה לטהרה ובין קדושה לחולין.
במצב זה, במרחב החולין מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים, למרות שבגן עדן, לפני ה', היו אלה יצורים עם שמות, בעלי כבוד וזכות לחיות. רק כאשר מגיעים למקדש ועומדים לפני ה', חייבים לשחוט לשם שמים, ואסור לחלל את השחיטה; מחוץ למקדש - נוהג מנהג חולין.
התורה מחדדת את השינוי הזה, המתרחש עם הכניסה לארץ, תוך שהיא מדגישה את החסרון הכרוך בו: "כי תאווה נפשך" (כ) - אכילת בשר היא תאווה, שאיננה דבר חיובי, ובמיוחד "כי הדם הוא הנפש" (כג), על האדם לדעת שנפש הוא לוקח, על אף שהותר לו לאכלו. עמידה בתנאים שקבעה התורה (איסור אכילת דם, מצוות כסוי הדם) תקדש את האכילה, אף שהיא אכילת חולין, ותכין כלים נפשיים, שלעתיד לבוא, עם ההתפתחות התרבותית, יצמיחו אולי התחייבות מוסרית-דתית חדשה, שבה יהיה אסור לשחוט בעל חיים שהוא בעל נפש.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון