מדוע התקשה זכריה בהבנת חזון המנורה שבפשטות מטרתו ללמד על חנוכת המקדש המחודשת? מדקדוק בכתוב ניתן לראות שזכריה תמה בעיקר על הדרך בה מאירה המנורה בחזון - ללא מגע יד אדם. המלאך מלמדו שאת האנרגיה הלאומית לוקחים ממקור עליון.
זכריה מתאר את חזון מנורת הזהב הנגלה אליו: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (ב-ג). זכריה עצמו אינו מבין את פשר חלומו ושואל את המלאך הדובר בו: "מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי?" (ד) ואף לאחר 'נזיפת' המלאך: "הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה?!" (ה) הוא חוזר ומתעקש: "לֹא אֲדֹנִי!" (שם)
לכאורה לא ברור, במה כה נתקשה זכריה? הן פתרון החלום פשוט בתכלית, ומגמתו לבשר כי בסופו של דבר, חרף כל העיכובים והמשברים, יחנך המקדש ותדלק בו מנורת הזהב לכבוד ולתפארת.
אך אם נדקדק בכתובים, נגלה ששאלתו של זכריה "מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי?" אינה מוסבת על המנורה עצמה – שכלפיה היה נכון לשאול: "מה זו?" אלא על הפרטים שנוספו לה: ה'גֻלָּהּ', שהיא מיכל שמן הניצב מעל למנורה; ה'מוּצָקוֹת' שהם צינורות המזרימים את השמן מהגולה לנרות; ומעל הכל, שני עצי הזית הנמסקים מאליהם ומגירים את שמנם לתוך הגולה.
זכריה תוהה אפוא מה פשר 'קונסטרוקציה אוטומטית' זו, המאפשרת למנורה לדלוק מאליה ללא מגע יד אדם, ומה המקבילה לה במנורת הזהב שבמקדש, שהודלקה כידוע בידי הכהנים בני אהרון ולא בידי שמים?
ואפשר אף עמוק מזה: בתמיהתו של זכריה צפונה השאלה: מה מקור האנרגיה? מהיכן לוקחים את הכוח להתגבר על כל המכשולים? איך אפשר לזכות לחנוך את המקדש ולהדליק את המנורה, שכה רבים מבקשים להחשיך את אורה?
עתה מובנת תשובת המלאך: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ו). המלאך משיב כי את האנרגיה הלאומית להגשמת היעד אי אפשר ליטול ממקור אישי פרטי כי אם ממקור עליון, כדרך שהאור במנורה נובע ממקור הקודש. עלינו לעמול ולהדליק את המנורה מכוח האנרגיה השופעת עלינו וזורמת בנו, מתוך רוח ה' אשר עלינו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות