ריבוי עצים ומפגש עם בעלי חיים במקום שהוא איננו מקום עבודה זרה אלא דווקא מקום מפגש עם האלוקות - נראה כחלק מהריפוי המהותי אותו עובר העם.
תוכנו של פרק מ"ז מהווה תפנית מפתיעה בחזון המקדש העתידי. הנביא איננו דן במבנה או בסדרי הפולחן אלא בנחל פלאי היוצא מפתח בית ה' ומגיע עד לערבה (א-ב)
ישיבתו של יחזקאל על שפת הנחל, בשונה מהליכתו בתוככי תכניות המקדש או מנפילתו על פניו בשעה שהוא ראה את המראה האלוקי, מעבירה מסר רגוע ושליו, ובעיקר אנושי. אנו נפגשים עתה עם מקום המפגש בין האלוקי לאנושי שאיננו מצוי במקדש במקום המעורר כבוד ויראה, אלא דווקא על שפת הנחל. ולמרות זאת - סגולותיו של נחל זה הן יחידאיות ויוצאות דופן: כל החוסים בצלו של הנחל נרפאים; מימיו המלוחים של ים המלח הנעשים למתוקים; לדייגים מובטח שפע של דגה; העצים הצומחים למרגלותיו לא רק שאינם נובלים, אלא הם בעלי פירות כל השנה ועליהם משמשים למרפא.
בשל נפלאות הנחל והעצים שלמרגלותיו רבים מתייחסים לפרק זה כתיאור המשלים את תיאורי גן-עדן, או אפילו את ימי הבריאה.
אך לתיאור זה משמעות מיוחדת בהקשר של ספר יחזקאל: ריבוי עצים ומפגש עם בעלי חיים במקום שהוא איננו מקום עבודה זרה אלא דווקא מקום מפגש עם האלוקות - נראה כחלק מהריפוי המהותי אותו עובר העם.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון