דווקא העובדה שירושלים לא נכבשה בשלב מוקדם, היא שהפכה אותה לעיר על-שבטית.
הגבול הצפוני של נחלת יהודה (ה-יא) יצא משפך הירדן לים המלח – ועלה "בית חָגְלָה" (=חג'לה, לצד כביש עוקף יריחו) – "ועלה... ועלה... והיו תֹצאֹתיו אל עֵין רֹגֵל" (=בנחל קדרון, מדרום לעיר דוד) – "ועלה הגבול גֵי בן הִנֹם, אל כתף היבוסי מנגב (=הר ציון) היא ירושלִַם – ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גֵי הִנֹם ימה, אשר בקצה עמק רפאים צפונה" (=מימין משה, עד "ראש ההר" ברוממה, לאורך מרכז ירושלים החדשה).
5 עליות מקצה ים המלח עד רוממה, וירושלים העתיקה בעלייה הרביעית, לפני "ראש ההר".
הגבול הזה יתואר שוב כגבול דרומי של שבט בנימין (י"ח, טז-יט), ושם 5 פעמים "וירד הגבול" מ"ראש ההר" של רוממה עד שפך הירדן לים המלח.
ירושלים היבוסית נושקת לנחלת יהודה מצפון, ובני יהודה לא התיישבו שם; גם בני בנימין לא יכלו להוריש את עיר היבוסי (שופטים א', כא) בקצה נחלתם, וכך נותרה מובלעת יבוסית, שהפרידה בין שבט יהודה (עם שמעון), לבין 10 שבטי ישראל (כולל בנימין), ובני יוסף בראשם, במשך מאות שנים.
דווקא מצב זה שנבע ישירות מגבול יהודה ובנימין החוצה את מרחב העיר, הוא שהפך את ירושלים לעיר ש"לא נתחלקה לשבטים" (יומא יב ע"א; שתי הדעות שבגמרא הן שני צדדים של מטבע אחד), עיר אל-שבטית ועל-שבטית, עירו של דוד שכבש אותה מיד היבוסי, והפך אותה לעיר מלוכה כלל ישראלית.
כששבטי ישראל היו מפוצלים וכל אחד פנה אל נחלתו – ירושלים הייתה מובלעת נכרית בלתי חשובה לשבטי ישראל, ומצב זה הכין אותה לייעודה ההיסטורי הנצחי – איחוד כל שבטי ישראל לממלכה אחת, ולמדינה אחת.
באדיבות אתר 929