הושע מתאר מלכות מושחתת. האידיאל הניצב לנגד עיניו הוא של מלך הדואג לעם ולקיום רצון ה', ולא לעצמו. 

 

בפרק ז' ממשיך הושע לדבר על ממלכת ישראל - אפרים, ומתמקד באליטה היושבת בחצר המלך. התמונה שהוא מתאר מציגה חצר מלכות המסובבת בתככים וליצנות. השרים שלא נחים לרגע, ממתינים לשעת הכושר כדי לעלות מעלה בדרגתם בחצר המלך, ולאכול איש את רעהו.

לפי איזו אמת מידה הולך הושע כשהוא שופט את המלך ושריו?

על פי משפט המלך בדברים, מלך צריך להיות איש שכל כולו עושה למען העם. מלך כזה צריך להסתובב בתוך העם ולגדול שם - "מקרב אחיך" (דברים י"ז, טו), ולא בחצר מנותקת של אליטות. בנוסף, על המלך להימנע מהשפעה שלילית מבחוץ - למלך אסור לנהוג כממלכות זרות ולקבל מהם תרבות קלוקלת ובטח שלא עבודה זרה. לכן המלך צריך שלא להתמקד בהגדלת עושרו וכוחו, אלא להתמקד בתורה ובעם.

דוגמא למלך אכפתי, שמחובר לעמו וקשוב לצרתם מובאת יפה בגמרא במסכת ברכות דף ג ע"ב, המתארת את דוד, שהעם בא אליו להתלונן על פרנסה, ודוד מוכן להכריז על מלחמה אם זה מה שיפתור את הבעיה. דוד גם מתייעץ עם השרים והסנהדרין ושומר על שילוב האינטרסים - של העם ושל ה', כמו שחצר מלך אמורה לפעול.

כאשר המלך נוטש את שני הדגשים הללו, הדגש היחיד שנשאר הוא הון עצמי וגאווה, שמובילים לשחיתות גם בסביבתו.

כאשר האליטה מלאה בשחיתות, זה אף פעם לא נשאר רק שם למעלה במגדל השן. השחיתות יורדת אל העם ומחלחלת, ומכאן הדרך לחורבן חברתי היא קצרה.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער.