נתבונן בתקופת המהומות מתוך הבנה שבפועל לא היה מלך בירושלִַם, לא היה ביטחון, אבל שלטה גבירה שעשתה "מפלצת לאשרה", ועבודת ה' לא עניינה אותה
תחילת פרק טו הפוכה לגמרי לתחילת פרק יד, וכבר כתבנו שיש כאן היפוכי סדר. תחילה היו ה"מהומות", כשאסא היה צעיר ו'הגבירה' מעכה ניהלה את העניינים, אחר כך התבגר אסא והתחזק, והחל לטהר את ירושלִַם תוך סילוק 'הגבירה' ואנשיה. אחר כך באה המלחמה במָרֵשה והניצחון הגדול – ואז הגיע זמנה של ההתכנסות הגדולה בשנת 15 לאסא עם חידוש הברית והשבועה, וזבחים משלל המלחמה. אז גם הגיעו השנים השקטות ומפעלי הבנייה.
הבה נתבונן (לפי הסדר) בתקופת ה"מהומות" מתוך הבנה שבפועל לא היה מלך בירושלִַם, לא היה ביטחון, אבל שלטה 'גבירה', שעשתה "מפלצת לאשרה", ועבודת ה' לא עניינה אותה.
"וימים רבים לישראל ללא [קשר עם] א-להי אמת, וללא כהן מוֹרֶה [תורה], וללא תורה (טו, ג);
וּבָעִתים ההֵם אין שלום לַיוֹצֵא ולַבָּא [בדרכים], כי מהומות רבות על כל יֹשבי הארצות;
וכֻתְתוּ [במלחמות] גוי בגוי ועיר בעיר, כי א-להים הֲמָמָם בכל צרה" (טו, ה-ו);[1]
ואז הופיעה הנבואה, כנראה בעת כינוס גדול לשם התמודדות עם המשבר:
"ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח א-להים; וַיֵצֵא לפני אסא וַיֹאמֶר לו:
שְמָעוּני אסא וכל יהודה ובִנימִן
ה' עמכם בהיותכם עִמוֹ, ואם תִדרְשֻהוּ, יִמָצֵא לכם, ואם תַעַזבֻהוּ, יַעֲזֹב אתכם
ואתם חִזקוּ ואַל יִרפּוּ ידיכם, כי יש שכר לִפעֻלַתכֶם" [אם תפעלו!] (טו, א-ב + ז];[2]
אסא המתבגר, שקיבל חיזוק גדול, הכריע, והחל לפעול:
"וַיָשָב [אסא] בַּצַר לו [לסמוך] על ה' א-להי ישראל, וַיְבַקְשֻהוּ, וַיִמָצֵא להם [בישועה]
וכִשְמֹעַ אסא הדברים האלה, והנבואה [בן?] עֹדֵד הנביא[3]
הִתחַזַק וַיַעֲבֵר השִקוּצים מכל ארץ יהודה ובנימִן,
ומן הערים אשר לכד [אביה?] מהר אפרים,
וַיחַדֵש את מזבח ה', אשר לפני אוּלָם ה'!..." (טו, ד + ח);
מכאן מובן, שבית ה' הוזנח מאד[4] בימי מעכה 'הגבירה', וגם ניהול הממלכה והצבא נחלש מאד – עד להתעוררות הנבואה ולחידוש הברית! אבל בתוך חולשה כזאת, איך אפשר להסביר לכידת ערים בהר אפרים, גם אם הכוונה לערים שלכד אביה אביו במלחמת "הר צְמָרַיִם" (יג, יט)?
ההסבר נראה קשור למסע שושנק (=שישק?!), אשר פגע בראש ובראשונה בממלכת ירבעם, כי (כאמור לעיל, בפרק יב) כניעת רחבעם ו'בגידת' ירבעם בתוכנית המצרית הביאו את צבאות המצרים להר אפרים, לשומרון, לעבר הירדן ולעמקים – התוצאה הייתה חולשה כללית בממלכת ישראל, שאך זה קמה, וכך יכלו אביה ואסא להתגבר ולהשתלט על אזור בית-אל, ואולי גם מעבר לו; החולשה ו"המהומות" פקדו אם כך, גם את יהודה, וגם את ישראל, "גוי בגוי ועיר בעיר" (טו, ו), אלא שממלכת ישראל סבלה יותר.
כתוצאה מכל אלה, התמוטטה מלכות ירבעם בן נבט, שלא "עָצַר כֹּח... עוד" (יג, כ), המצב החמיר מאוד בגלל הטבח שחולל "בַּעְשָא בן אֲחִיָה לבית יששכר", כאשר "הִכָּה את כל בית ירבעם, לא השאיר כל נשמה לירבעם, עד הִשמִדוֹ..." (מלכים-א טו, כז-כט);
והתוצאה הבלתי נמנעת – בריחת ישראלים רבים ליהודה, במיוחד בימי ההצלחה של מלכות אסא:
"וַיִקבֹּץ את כל יהודה ובנימִן, והגָרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון,[5]
כי נפלו עליו (=ברחו אליו) מישראל לָרֹב, בִּראֹתָם כי ה' א-להיו עִמוֹ" (טו, ט).
______________
[1] פסוק ד הוא תגובת אסא לדברי הנביא, ומקומו בהמשך, בסדר הדברים.
[2] פסוק ז חוזר להמשיך את פסוק ב, ומשלים את דברי הנביא.
[3] הפסוק מקוצר – "והנבואה, [נבואת] עֹדֵד הנביא", או בקיצור נוסף – [בן] "עֹדֵד הנביא"; וראו רד"ק.
[4] בדומה למה שקרה בדורות הבאים בימי עתליה ויהואש הצעיר, כמו בימי אחז ובימי מנשה ואמון.
[5] שבט שמעון נדד ועלה מאזור הנגב עד צפון השומרון, כנראה בגלל מסע שישק, שהחריב את ערי הנגב.