מדרש שלמה

פרקנו מציג את החכמה בתור האמצעי המוביל ליראת ה': "בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך, להקשיב לחכמה אזנך, תטה לבך לתבונה... אז תבין יראת ה' ודעת א-להים תמצא" (א-ה). המחבר פונה אל בנו הביולוגי או אל השומע ומנסה להבהיר שהדרך ליראת ה' היא ההליכה אחר החכמה.

בניגוד למה שנאמר כאן, משורר קהלת כופר בכך שהחכמה תוביל ליראת ה': "כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת-לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה" (קהלת ח', טז). קהלת מאוכזב מהחכמה, ומסיק כי לא ניתן להשיג את הכול באמצעות החכמה. אמנם בפרק שלאחר מכן קהלת מבין את ערכה של החכמה, אך נראה שהוא נמצא במחלוקת עם הכתוב אצלנו, שהחכמה מובילה ליראת ה'.

למעשה גם מחבר משלי עצמו מבין שהחכמה היא לא הקלף המנצח שהרי "מזמה תשמר עליך... להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפכות" (יא-יב). המשורר מזהיר את השומע להתרחק מאיש רע ובהמשך גם מאשה זרה שמייצגים את ההליכה שלא בדרך ה' ופוגעים בחכמה ובדרכה שמובילה ליראת ה'.

המעבר הזה מהעיסוק בחכמה לעיסוק באישה הזרה מזכיר היטב את דרכו של שלמה המלך. פרקי שלמה בספר מלכים (א'-י') מלאים בהערכה לחוכמתו ולגדולתו של שלמה, אלא שהאישה הזרה הפכה את הקערה על פיה: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת... וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת-לִבּוֹ. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו" (מל"א י"א, א-ו). כך מחבר ספר משלי מביא כדוגמה את שלמה כדי להבהיר כי על אף שהולכים בדרך החכמה יש להיזהר ממכשולים אחרים שגורמים לסטות מן הדרך.