'מדיניות החיסולים' בשכם

פרשת שכם ודינה הינה מהפרשיות המרות שבתורה: ראשיתה – אונס נתעב, וסופה – טבח של עיר שלמה. השאלה המוסרית המלווה פרשה זו, אף היא קשה ונוקבת. האומנם צדקו שמעון ולוי בתגובתם הברוטלית? ומה עמדת יעקב כלפיה?

במבט ראשון דומה שהתנגדותו של יעקב למעשה זה נובעת משיקול מדיני-ביטחוני מפוכח ("עכרתם אתי, להבאישני בישב הארץ... ונאספו עלי והכוני" - פסוק ל), ולעומתו מבטאים שמעון ולוי גישה אמוציונלית הנובעת מסערת נפש בלתי שקולה באומרם "הכזונה יעשה את אחותנו?!" (לא)

אולם במבט שני, אפשר שדבריהם אינם מבטאים התפרצות רגשית בלבד, אלא גישה אסטרטגית המבוססת על 'מדיניות הרתעה'. תגובתם החריפה והבלתי שקולה, תיצור 'מאזן אימה' והבריות – מן הסתם – יאמרו זה לזה: עם 'משוגעים' כאלה לא כדאי להתעסק. במבחן התוצאה דומה שהצדק היה עימהם שהרי התורה מדווחת "ולא רדפו אחרי בני יעקב" (ל"ה, ה).

אך הנה לאחר שנים רבות חוזר יעקב בערוב ימיו, ומותח ביקורת נוקבת על שמעון ולוי. הפעם נקודת המוצא היא מוסרית: "ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה" (מ"ט, ז).

רמב"ן מסביר שיעקב היה שותף לתכנון פעולת עונשין ממוקדת אשר תכליתה היתה לשחרר את דינה החטופה ולחסל את שכם האנס. אך שמעון ולוי 'הגדילו לעשות' והחליטו על דעת עצמם להרוג את כל אנשי העיר במסגרת 'ענישה קולקטיבית'. כנגד זה מוחה יעקב גם משיקולים מוסריים. 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות