מגילת העצמאות הראשונה שלנו

שירת הים, ששרו אותה גם הנשים עם מרים הנביאה "בתֻפּים ובִמחֹלֹת" (טו, כ), היא גם שירת הודיה לה', וגם מגילת עצמאות.

הנס העיקרי לא היה בקריעת הים, כי אז המצרים רדפו אחרי בני ישראל "אל תוך הים" (יד, כב) שהתייבש. הנס העיקרי היה דווקא כאשר שב הים לאיתנו ו"מצרים נסים לקראתו" (יד, כז), ואכן, שירת ההודיה מדגישה את "סוס ורֹכבו רָמָה בים", ואת "מַרכְּבֹת פרעה וחילו יָרָה בים" (טו, א, ד).

בתור הכרזת עצמאות מתארת השירה בחלקה האחרון את פחד העמים בארץ – פלשת, אדום, מואב, כנען – מפני עם ה' שיעבור ויעלה אל נחלת ה' ואל "מקדש" שידי ה' יכוננו.  

מה אין בשירה?

אין גאוות ניצחון של עם ישראל, שעלולה להפיל אותו באופוריה, כי רק ה' "גָאֹה גָאָה" בים סוף, ואין חלוקת שלל המאפיינת את שירות הניצחון – מוסר המקרא מאס בשלל ובַז לביזה, מאז אברהם, שלא רצה משלל המלחמה "מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג), ועד היהודים במגילת אסתר, שהמן רצה לממן את השמדתם בכספם, "ושללם לָבוֹז" (אסתר ג, יג), וכאשר ניתנה להם רשות חוקית להתגונן "ולַעֲמֹד על נפשם" (ח, יא), הם הרגו בשונאיהם הצרים אותם, "וּבַבִּזָה לא שלחו את ידם" (ט, טו-טז).

במקום גאוות שלל בזויה, מתארת השירה בפירוט את תאוות הניצחון והשלל של פרעה – "אמר אויב: אֶרדֹף, אַשיג, אֲחַלֵק שלל ...", שצללה "במים אדירים" (טו, ט-י).

שירת העצמאות של עם ה' חותמת במלכות ה' – "ה' יִמלֹך לעֹלָם ועד" (טו, יח).

באדיבות אתר 929