אירועי מגילת אסתר מהווים משל על חיי העם בגולה, הרצופים אנטישמיות וסכנה קיומית תמידית.
תובנת יסוד במגילה רואה את שנאת היהודים כעניין של קבע. בדורנו, אנו רואים, במידה רבה של צדק, דמיון בין אירועי השואה הנוראה באירופה לתוכנית העומדת ביסוד סיפור המגילה. אולם, גם הנאצים ימח שמם, שהקדישו מרכיב נכבד ביותר מעצמתם הצבאית והכלכלית להשמדת היהודים, ונשענו על מסורת אנטישמית ארוכה ומבוססת, לא העלו על דעתם, גם אם רצו, להשמיד את כל היהודים ביום אחד. גם פרעה לא תכנן כך והתאים את ההשמדה לקצב הלידות.
מהי, אם כן, משמעות האמירה שהמן רוצה להרוג את כל היהודים ב'יום אחד'? אמירה זו מחדדת ללא ספק את אופיו הריכוזי של שלטון הפרסים, הבונים תוכנית לפיה ניתן כביכול לבצע הוראה כזו ביום אחד בכל רחבי הממלכה האדירה. היא גם מבליטה עד מאוד את עוצמת השנאה - הרצון להיפטר מן היהודים ביום אחד. אך בה בעת גלום בה גם ההפך - זה מה שהופך את המשימה לבלתי אפשרית, ומקל על היהודים לחמוק מגורל זה.
לאור כל זאת, ניתן לראות בסיפור המגילה קריאה מעמיקה מאוד של מחברה את המציאות העל-היסטורית. אירועי מגילת אסתר הפכו למשל רב עוצמה על חיי העם בגולה. המגילה מסתיימת בגולה. לכאורה הסיום חיובי, אך מבט מעמיק מגלה תמונה אחרת. הגולה מתוארת במגילת אסתר כמוקד תדיר של סכנה קיומית. בוקעת ממנה זעקה נוראה של חוסר הגיון, הרי אין לשער הסבר כל שהוא להשמדה, נהפוך הוא: היהודים מתגלים כנתינים צייתנים למדי. אירועים פעוטים בגולה יכולים להתגלגל לאיום השמדה. הגולה מציינת אפוא בעיה תמידית, שאינה ניתנת לפתרון אחר זולתי ביטולּה.
העם שפעילותו בהיסטוריה מעלָה את רעיון "אני ה' " - נחשף להשמדה בידי מי שחרט על דגלו - "אני פרעה". העם שבקיומו נושא מסר עקרוני כל כך, חי במתח הדיאלקטי העצום שבין הבטחת הנצחיות לבין החשש המתמיד מן ההשמדה. לעִתים השמדה זו מתבצעת בפועל בצורה פיסית, ולעִתים בכוח מנגנון ההשמדה העצמית של התבוללות וגלות. מרדכי מציל את עם ישראל, אך בשרתו את הממסד הפרסי הוא מסייע בהנצחת הגלות שתעורר סכנה חדשה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא המובא בספר "הדסה היא אסתר" בהוצאת תבונות