מבצע החילוץ של פרץ

אחרי מכירת יוסף מצרימה ירד גם יהודה (שהציע את המכירה) "מאת אחיו", וגם ירד מחברון הגבוהה בהר לאזור עדולם שבעמק האלה. הירידה נמשכה בנישואיו ל"בת איש כנעני", דבר שאברהם ויצחק נמנעו ממנו, וגם בהתנהגות הבנים שמתו, עֵר ואונן, שניכרת בהם השפעה כנענית.

לבסוף נפל יהודה למלכודת העונש של תמר, שנעזבה לנפשה (כמו נשים עגונות רבות בימינו). בעקבות פרשה זו תכתוב התורה – "לא תהיה קדֵשה מבנות ישראל" (דברים כג, יח), והלוא באמת "לא היתה בזה קדֵשה" (בראשית לח, כא).

לזכותו של יהודה יש לומר שני דברים חשובים:
א. הפיתוי ליהודה בא אחרי מות אשתו. ללמדנו, שבחיי אשתו היה נאמן לה.
ב. יהודה הודה על האמת, עצר את משפט הניאוף, לא ניסה לטייח, ואמר: "צדקה ממני" (לח, כו) – כמו דוד ממשפחת פרץ, הגדוּלה איננה בצדקות שאין בה חטא, אלא בכוח הנפשי והמוסרי להודות ולומר "חטאתי לה' " (שמואל ב' יב, יג) – כוחה של תשובה.

כמו החטא, גם ההיריון של תמר נראה אבוד (כפי שהבנתי מידידי פרופ' שמחה יגל) – התאומים שכבו ב'מצג רוחב', שרק כך יכול העובר התחתון להוציא יד, אבל הוא חסם בזה את פתח הלידה וסיכן את חייו, את חיי אחיו ואת היולדת.

מבטן התגלה טבעו של פרץ, כמאפיין של יהודה ושל בית דוד – הוא דחק הצִדה את אחיו, פרץ החוצה, והציל את עצמו, את אחיו ואת אימא.  

באדיבות אתר 929