במקדש, המבנה עצמו הוא בעל משמעות כמוקד משיכה רוחני, ולכן יש השקעה רבה במבנה עצמו ולא רק בכלים.

 

אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תיאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד.
לעומת זאת, בתיאור בניית המקדש, כלי המקדש (המנורה, השלחן והמזבח) תופסים מקום מינורי ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. מקום נרחב ביותר מוקדש לתיאור המבנה עצמו, ואפילו לתיאור שני העמודים של אולם ההיכל, ("יכין ובעז"), בפרוט רב ביותר של העיטורים, הכותרות והקישוטים הנלוים לעמודים.
במלים אחרות, בספר שמות – קירות המשכן משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין.
 
משמעות הענין היא שהבנין של המקדש איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו. הדגשת הכתובים את השבכות והכותרות של העמודים, על רמוניהם המפותחים ומעשה השושן שעל ראשיהם, הוא מפני שיש בהם ביטוי אמנותי ורוחני ותפקידם הינו סמלי ולא רק פונקציונלי. זהו, כמובן, הטעם שנקראו בשמות; הלא ברור שאילו תפקיד העמודים היה רק להחזיק את הדלתות, המזוזות והמשקופים שלא יפלו, אזי לא היו מכונים בשמות, אך היות ואין הם רק מעשה בנין אלא גם יצירת אמנות, ניתנים להם שמות כליצירות אמנות.
נבואת ישעיהו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיה ב', ב) משקפת את האתוס של המקדש הפונה כלפי חוץ בעוצמות של כוח ורושם והארכיטקטורה שלו נועדה לבטא זאת.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון