מאבק מוסרי מאחורי הקומדיה

האליל הפלשתי, דגון, מייצג את כל מה שפלשתים מסמלים עבור איש ישראלי בעת ההיא – אויב מר ונמהר. והנה, בסצנת פתיחה שלקוחה מתוך קומדיית סלפסטיק של מעידות על קליפת בננה, מגחיך הפרק את האליל המאיים. שוב ושוב נופל דגון בפני ארון ה'. שוב ושוב הוא משתחווה לו בעל כורחו, עד שלבסוף הוא נשבר ומתרסק לרסיסים. נצחונו הסמלי של ארון ה' השבוי, משמח ומרגיע, אפשר כמעט לשמוע את היציעים מריעים בקול "יש!" כמו אחרי הבקעת גול מוצלח במיוחד.

לכאורה הסיפור הוא סיפור של כוח – כזה שמאחוריו מסתתרת השאלה המוכרת כל כך: האל של מי יותר גדול. הגחכה כזו של האלילות כבר מצאנו בישעיהו, המתאר איך חוטב העצים מחלק את גזע העץ שחטב לשניים. בחציו מתחמם, ולחציו שגילף לפסל הוא משתחווה. ההומור היה תמיד מפלטם של היהודים, ואולי של החלשים בכלל. קשה לזלזל במה שנותן לך כוח, אבל ספק אם הסצנה הזו מוסיפה לנו הרבה כבוד.

כי ההמשך כבר לא מצחיק בכלל. הפלשתים שלא השתכנעו מקטעי הסלפסטיק, ממשיכים לזלזל בארון ה' והקומדיה הופכת לסרט אסונות: א-לוהים מעניש, ומכה בזו אחר זו את ערי פלשתים במגפות, בפחדים ובמהומת מוות. שוועת האנשים עולה לשמים. ארון ה' הופך לתפוח האדמה הלוהט שכולם מבקשים להיפטר ממנו, עם כמה שפחות כוויות.

סיפור המכה באנשי בית שמש, מהפרק הבא, חותם את מערכת הסיפורים הזו, ומבהיר שהסיפור היה רציני משחשבנו. לא מאבקי אגו בין אֵלים יש כאן, אלא מאבק מוסרי. משפט המפתח - "כי מכבדי אכבד, ובוזי ייקלו" (ב', ל) - הוא המנוע לכל פרשיות תחילת הספר. התביעה לכבוד לא מופנית רק לפלשתים, כי אם, ובעיקר, ליהודים בני עלי וממשיכיהם שהפכו את המקדש וכליו – ארון ה' בתוכם – לאביזרים שנועדו לתועלתם האישית של משתמשיהם: גזילת הדל, ניאוף, וניצחון בקרב.

באדיבות אתר 929