עם ישראל מתחיל להתלונן בפרקנו ולא מסיים גם לאחר חטא המרגלים שבגינו נגזר עליו עונש קשה. מהי התפיסה העומדת מאחורי תופעת ההתלוננות וכיצד ניתן להינצל מכך?

 

המילה ׳מתאוננים׳, על פי ההקשר, מסמלת סוג של תלונה. לא מפורט על מה התלונן העם. נראה ששתיקה זו באה ללמד את מה שנכון בדרך כלל לגבי כל התלונות: הדבר שעליו מתלוננים אינו הסיבה לתלונה אלא לכל היותר העילה לה. חוסר היכולת להכיר בזאת יכול לגרום לאדם לשגות באשליה שאילו רק יקבל המתלונן את ׳משאלת לבו׳, הכול יסתדר. אשליה זו משותפת גם למתלונן וגם לזה שרוצה לעזור לו.

אך האמת היא שהדבר שעליו מתלוננים אינו העניין. יש אנשים שנקודת המבט הבסיסית שלהם על החיים היא שלילית. ראייה זו מושרשת אצלם עמוק, וכך הם חווים את המציאות. תחושתם הפנימית היא שהאחרים לעולם רוצים ברעתם, והם תמיד מחמיצים את מה שהיה יכול להביא שינוי טוב ומבורך לחייהם. הם רואים רק את מה שאין ולעולם לא את מה שיש. תמיד חסר להם, תמיד רע להם.

תלונות עלולות לגרום לאדם לשקוע בהוויה שבה הכול שחור, ואילו המציאות האחרת לעולם טובה יותר. התלונות אינן עניין נקודתי או נפילה זמנית. הן שיקוף וביטוי של הוויית החיים והן מאפיינות אווירה כללית. תפיסת מציאות מעוותת גורמת לכך שלעולם החסרונות יעמדו במרכז, לא משנה כמה טוב יהיה. תמיד החלופה שלא נבחרה מתבררת למפרע כטובה יותר.

אולם, כשם שלתפיסות השליליות יש כוח לעצב מציאות רעה, לתפיסות החיוביות יש כוח לעצב מציאות טובה. את הפסוק ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב״ (תהלים ל"ד, יג) אפשר לפרש לא רק כשאלה אלא גם כתשובה. השאלה היא: ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים?״, והתשובה: ״אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב״. מי שאוהב את הימים שלו, רואה את הטוב ויש לו יחס חיובי למציאות, זוכה לממש את החיים.

על זאת ועוד קראו גם בפוסט מאת הרב דוד סתיו

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר