לקבל במתנה מחדש

 
הפרק נפתח בציווי על השמיטה ולאחריו ציווי על היובל. שנת היובל מיוחדת בשלוש מצוות: העברת שופר תרועה ביום הכיפורים, שחרור העבדים ושמיטת קרקעות והשבתן לבעליהן.

בפשטות נדמה כי מצוות אלו הינן חלק מהצורך להפנים כי ה' יתברך הוא אדון כל הארץ. כהנמקה למצות שחרור העבדים נאמר: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (מב). ההכרה כי כל בני האדם הם עבדי ה' וכל הקרקעות והקנינים אשר תחת השמים, אף הם שייכים לו, יוצרת תודעה של קבלת מלכות שמיים.

רבי יהודה אריה לייב מגור, בעל השפת אמת (בהר, תרמ"ח) התייחס לעניין זה וכתב שעם ישראל דבקים תמיד 'בכח הנתינה'. דבקות זו היא התודעה המתמדת של הכרה ברורה כי הארץ ניתנה לנו מאת ה' במתנה.

הדרך שבה אפשר לשמר תודעה זו, ללא שתשחק ברבות הזמן, היא על ידי חזרה על עצם נתינת המתנה בכל פעם מחדש, ודבר זה נעשה מכח השמיטה. השמיטה, ובודאי היובל, משמעותם בראש ובראשונה ויתור. לוקחי הארץ מוותרים על קרקעותיהם, האדונים מוותרים על עבדיהם, ובעל הקרקע מוותר על היבול הפוטנציאלי של השנה השביעית.

הויתור, מאפשר לחוש מחדש את כוחה של המתנה. הארץ איננה נמכרת לצמיתות, ובכל פעם מחדש ה' יתברך מקנה לנו אותה ועל ידי כך משתמרת חווית הנתינה והכרת התודה ותחושת העראיות הנגזרת מזה.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון