לפשר המילה 'מול' במקרא

המילה 'מול' היא מילה שכיחה בעברית שאנחנו מדברים בה כיום ופירושה: כנגד, בצד הנגדי. נעיין בשני פסוקים בספר ויקרא וננסה לבדוק האם משמעות זו עולה מהם:
האחד, "וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב נזר הקדש" (ויקרא ח', ט) - לפירוש המקובל כיום אין פשר שהרי המצח הוא הצד העליון של הפנים.
השני, "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (ויקרא ה', ח) - לפי הפירוש המקובל כיום נמצא שמולקים בצוואר שהינו כנגד העורף. אולם אם כך, מדוע ציינה התורה מקום אחר מהמקום הנהוג לגבי שאר בעלי החיים הנשחטים?

מתוך עשרות הפעמים שבהם המילה מופיעה בתנ"ך, לא תמיד ההקשר הוא בהיר. ננסה לבודד את המקומות בהם ההקשר הוא חד משמעי, ומהם נוכל להגיע לביאור הנכון של המילה.
א. מלאכי בלק מודיעים לבלעם "הנה עם יצא ממצרים... והוא ישב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ה). באותה העת בלק ושריו שכנו בהרי מואב ואילו ישראל שכנו בערבות מואב כמבואר שם. נמצא שהמילה 'מולי' מתפרשת במשמעות של למרגלותי.
ב. במעמד הברכות והקללות בספר יהושע נאמר: "וכל ישראל... עמדים... חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל" (יהושע ח', לג). לפי הפירוש המקובל כיום נמצא שכל חצי עם עמד על ההר שכנגד, פירוש המופרך ביסודו בשל הסרבול המיותר שבפסוק. בהכרח יש לפרש כלשון המשנה בסוטה (ז, ג) שחצי העם בצד הר גרזים או במדרונותיו והחצי השני בצד הר עיבל.

אם נחזור לספר ויקרא הלוא נפרש שמליקת חטאת העוף נעשית בצד של העורף. אף הציץ ניתן צמוד למצנפת בצד פניו של הכהן. כך גם יש לפרש את דברי יתרו למשה "היה אתה לעם מול האלהים" (שמות י"ח, יט), הכוונה בצד של אלוקים, כנציגו של ה'.

חידוש מפתיע ביותר נמצא בפרשיית מזבח בני גד ובני ראובן בספר יהושע. כידוע בני ראובן, גד וחצי המנשה בנו מזבח בערבות הירדן "אל מול ארץ כנען" (יהושע כ"ב, יא). לפי פרשנות זו נמצא שהם בנו את המזבח בעבר הירדן המערבי מחוץ לנחלתם. או אז בניין המזבח אינו מבטא רק טעות בדיני בניין במות מחוץ למשכן שילה אלא עניין אחר לגמרי. בניה זו מבטאת כי הם לא מכירים בכך שעבר הירדן המזרחי הינו חלק מהארץ המקודשת אלא סוברים שזו ארץ טמאה והם אינם אלא שבטים נלווים לישראל המשתתפים מפעם לפעם בפולחנם. זהו כבר עיקרו של כל ההסכם עם משה רבינו ולכן הוא הביא לחרון אף מצד בני ישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'מקום בפרשה' בהוצאת ידיעות אחרונות