לפני ה' כולם שווים

פרשת ויקרא קובעת קרבן מיוחד לנשיא שחטא בשגגה. הפסוק הראשון בעניין זה פותח בביטוי: "אשר נשיא יחטא..." (כב). חז"ל דרשו על פסוק זה:
"'אשר נשיא יחטא' - לשון 'אשרי': אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו; קל וחומר שמתחרט על זדונותיו" (רש"י שם, עפ"י חז"ל).

הספורנו מציין שחטאי מלכים הם אירוע שכיח: "כי אמנם דבר זה מצוי שיחטא, כאמרו: 'וישמן ישורון ויבעט'". לאור הכרתנו את נטייתם של מושלים ואצילים לשחיתות, נוכל להבין את האמת שבמאמר זה. התורה מתמודדת כאן עם נטייתם של מלכים להתיר לעצמם כל חטא וכל עוון. היא תובעת מהמלך לכפר אפילו על חטאים שעשה בשגגה.

איזו גדלות נפש נדרשת ממלך, הנתבע להביא קרבן חטאת על שגגתו, לעיני הכוהנים והעם! המלך עומד בפני ה' לא כשליט נשגב, אלא כעובד ה' מן השורה. למעשה, תביעתה של התורה מן המלך מתבססת על התודעה הזו: אמנם בעיני עצמך אתה גדול ונכבד, אתה סבור שהִנךָ מעל בני אנוש אחרים וחוקיהם, אבל בעיני מלך מלכי המלכים אתה אדם מן השורה.

פרשת המלך בספר דברים מכירה גם היא בסכנות הרוחניות שאורבות לפתחו של המלך, ומזהירה אותו על כך:
"והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת... והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת... לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאול" (דברים י"ז, יח-כ).

התורה קושרת את עמדתו של המלך כלפי אחיו לעמדתו כלפי א-לוהיו: כאשר המלך "רום לבבו מאחיו", והוא רואה עצמו כמורם מעם שאינו כפוף לחוק, אז לא יֵדע גם "ליראה את ה' אלוהיו". וכן להפך: המלך לא יתנשא על נתיניו, רק אם יזכור שכולם שווים בפני בוראם.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות