לעבודה ולמלאכה

בעקבות הקושי הגדול לשמור על "החוט המשֻלש" בחיי החברה, מתבקש המהפך הגדול בסגנון ובתוכן. המהפך מגיע בנאומו של ירא הא־לוהים (שמתחיל בד', יז), והוא מדבר (לראשונה במגילה) בגוף שני, ומַנחֶה  לשמור "רגלך" בדרך "אל בית הא־לוהים", לשמור פה ולשון ולדבר בזהירות כלפיו (ה', א) – "אַל תְבַהֵל" להרבות "הבלים" – מציב אידאל של יראת א־לוהים (ה', ו-ז), ועמו אמונה בהשגחה ובמשפט של "גָבֹה מֵעל גָבֹה".

זו השקפת עולם דתית מובהקת, אבל כאן אנו פוגשים בהפתעה, גם ביטויים של 'עבודה' בפעם הראשונה, והיחידה במגילה (בשונה מ'עמל', ומ'מעשה''), ולא עבודת א־לוהים, אלא עבודת שדה – ממש 'תורה ועבודה'!

מכאן גם רמז לפתרון אישי וחברתי באורחות החיים, אשר יסודו בהבנה ש'עבודה' היא ערך מעצב לחיים טובים, בעוד "העמָל", הוא בעל גוון שלילי של צער, הבל ושקר, ו"המעשה" הוא ניטרלי. כאשר אלה מְפַנים מקום ל'עבודה', הרוויה משמעות וערך, נשמעת מנגינה אחרת. "מתוקה שנת העֹבד אם מעט ואם הרבה יֹאכֵל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" (ה', יא), "ויתרון ארץ בכֹּל הוּא, מלך לשדה נעבד" (ה', ח) – השדה נעבד, וגם מלך זקוק לו – יש "יתרון ארץ", והעובד – מתוקה שנתו.

זהו קולו של ירא הא־לוהים בסוגיה החברתית. אורח חיים זהיר וצנוע של אנשי 'עבודה' יראי א־לוהים יכול לכונן חברה שמצמצמת את רדיפת הכסף חסרת הגבולות, וממילא יהיו בה פחות עשוקים ודמעות.

בין שני פסוקי ה'עבודה' נשמע קול הפוך – פסוקי הביניים הם קריאות תגר של דמויות ה"אני", שמזכירות את החברה המצויה (ה', ט-י): "אֹהֵב כסף לא ישבע כסף, ומי אֹהֵב בהמון לא [ישבע] תבואה, גם זה הבל. ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליה [שיישאר בלא כלום], כי אם ראוּת עיניו (=חכמתו)".

קריאות תגר אלה מדגישות באופן דרמטי את החידוש של ירא הא־לוהים, ואת הניגוד העצום מ'עָמֵל' – ל'עובד', מ'מעשה' – ל'עבודה'.

כל מי שהתרשם מ"סוף דבר" (בסוף המגילה), שהוא הוספה של 'עורך', שבא 'להכשיר' את המגילה, מוזמן לקרוא בעיון את פרק ה'. קולו של יְרֵא הא-להים הוא חלק אורגני במגילה, ובו טמן קהלת את פתרון חידותיו – "כי ברֹב חלֹמות והֲבָלים ודברים הרבה – כי (=כן, אכן) את הא-להים יְרָא" (ה', ז).

הדברים מובאים מתוך הספר: 'אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת', בהוצאת מגיד​

באדיבות אתר 929