למשפחות מעורבות יש שני צדדים

"רעב בארץ", הליכה (=ירידה) למואב, מות אלימלך, "נשים מֹאביות". "כעשר שנים" בלי ילדים, מות הבנים, "ותשאר האשה (=נעמי) משני ילדיה ומֵאישהּ" (א', א-ה). חזרה לבית לחם.

ורק כאן מתחיל הסיפור באמת, מבלי שנדע, מה מצאו עָרְפָּה [1] ורות בשני בחורים יהודים? ומדוע נשארו עם נעמי אחרי שמתו מחלון וכליון (בלי ילדים)? מדוע לא חזרו מיד למשפחותיהן, כשמתו מחלון וכליון?

אפשר 'להשלים' את שלד הסיפור המקראי (שלרוב הוא קצר ומרמז) בכמה דרכים. למשל – אולי המשפחות המואביות ניתקו כל קשר עם שתי הצעירות, שהתאהבו בשני הצעירים מיהודה, ולפי זה נבין את רצון שתיהן להישאר עם נעמי, ולחזור אִתהּ לבית לחם, וגם את הבכי שלהן ואת הדבקות של רות, אבל אי אפשר להבין את חזרתה של ערפה למואב אחרי הבכי – הלוא לא היה להן לאן לחזור לפי הרעיון הזה.

המגילה רומזת להסבר אחר, והוא אישיותה המגנטית של נעמי שראתה בדבקות כלותיה בה מעשה חסד מופלא – "יעשה [יעש] ה' עמכם חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (א', ח), בעוד הן אהבו אותה וראו בה משענת נפשית ורוחנית, כאלמנות צעירות בלי ילדים.

בטיסת לילה אחת במערב אמריקה (לפני שנים רבות), שנקלענו אליה (אחי ואני) ממש במקרה, פנתה אלינו אשה אמריקנית, שזיהתה לפניה שני יהודים מזוקנים מישראל, והשתפכה לפנינו בסיפור חייה. היא התחתנה עם איש יהודי שמת לאחר שנים רבות של חיים משותפים, וילדים לא היו להם. האשה בכתה לפנינו על בדידותה בלעדיו, ולא חדלה לתאר כמה טוב ונפלא היה האיש היהודי עמו חלקה חיים יפים וטובים כל כך;

לשאלתנו, מדוע היה חשוב לה להתחתן עם איש יהודי, ענתה ללא היסוס – היהודים יודעים יותר טוב מכולם מה זו 'משפחה', ומהם ערכי משפחה! כבר אז, בטיסה המוזרה ההיא, חשבתי על ערפה ועל רות, והבנתי, של'משפחות מעורבות' יש שני צדדים – יש יהודים ויהודיות שנוח להם להתרחק מהעולם היהודי, ויש "נשים מואביות", שדווקא מחפשות ומוצאות יהודים להתחתן עמהם; שנים אחר כך פגשתי נשים שהתגיירו, מתוך מוטיבציה יהודית חזקה הרבה יותר, מזו שפעמה בקושי בלב היהודים בני זוגן.  

אבל ההיכרות של ערפה ורות עם היהדות התמקדה כולה בנעמי, באישיותה ובאמונתה, ופירוש הדבר היה ויתור גמור על כל סיכוי להקמת משפחה. בבית לחם איש לא ירצה באלמנה מואבית, ולנעמי ילדים כבר לא יהיו. לכן התאמצה נעמי לשכנע אותן לחזור למואב גם מבחינה דתית – "הנה שבה יְבִמְתֵך אל עַמָהּ ואל אלֹהֶיהָ" (א', טו), אחרי שכבר עזבה אותם, ודבקה ב'דת נעמי'!

בשיחה עם דיין בכיר מבתי הדין לגיור אמרתי, שאם נציב את רות כדגם היחיד וכרַף הקובע לגיור, כמעט שלא יהיו גיורים, כי מי ידמה לרות במסירות הנפש שמוכנה לוותר על משפחה, ולדבוק בחמותה היהודיה ובאמונתה; אבל מן הסיפור הזה יש ללמוד דבר נוסף – גיור כתהליך, שמתחיל במשפחה מאמצת ובריחוק מֵעם זר ומִדת אחרת, ומסתיים, לאחר זמן, מול הזקנים היושבים בשערי העיר.
_____________________

[1] "עָרְפָּה" מלשון 'ערפל', ענן טיפות מים (ולא מלשון 'עורף'); "רות" מלשון 'רְוָיָה' – ושתיהן צמאות למשפחה ולילדים.

באדיבות אתר 929