למרות הכל - נבנה

התיאור הנוגע ללב של ארגון בניית החומה על ידי נחמיה נדמה לנו כאילו נגזר ממאורעות חיינו. נחמיה מקבל רשות לבנות ישוב יהודי בארץ. הרשות ניתנה מידי שלטון הנמצא במרחקים, ויושבי הארץ המקומיים מרגישים עצמם מקופחים בגלל רשות זו. הם בזים ליהודים, מפקפקים בכוחם, אינם מאמינים ביכולתם לבנות את הארץ.

כאשר החומה מתחילה בכל זאת להבנות, והפרצות מתחילות להיסתם, חשים השכנים יושבי הארץ כי דיבוריהם לא ימנעו את בניין החומה, והם מתארגנים למלחמה. כוחות האויב עדיפים. הצבא שלהם הוא צבא מקצועי, והוא יכול להקדיש את כל זמנו להכנות למלחמה. צבא יהודה, מאידך, מורכב ממיליציות עממיות. כוח העבודה אינו עומד בעומס: "ויאמר יהודה, כשל כוח הסבל, והעפר הרבה, ואנחנו לא נוכל לבנות בחומה" (ד).

על נחמיה הוטל לארגן את בניית החומה באווירה קודרת זו.

דבר ראשון ערך נחמיה ארגון מחדש של המיליציות. הוא ארגן אותן לפי משפחות, ולא במסגרות צבאיות (ז). ההיגיון בחלוקה כזאת הוא שכך אדם נלחם להציל את בני משפחתו, להגן על ביתו. בדרך זו הצליח נחמיה לחזק את ליבם של הלוחמים, ולתת להם תחושה של מטרה ברורה וקרובה במלחמתם.

השלב השני היה עידוד העם: "אל תיראו מפניהם, את ה' הגדול והנורא זכורו, והלחמו על אחיכם בניכם ובנותיכם, נשיכם ובתיכם" (ח)

בדברים אלה נותן נחמיה בסיס דתי-רוחני למלחמה. 

שני אלה הועילו. ארגון הלוחמים ריפה את ידי האויב, ומלאכת הבניין החלה מחדש.  

אולם, כל כך דלים הכוחות העומדים לרשות נחמיה. הוא מחפש דרך להעביר צבא במהירות ממקום למקום, שכן לא היו לרשותו כוחות עתודה כתוספת ללוחמים ולבונים. והוא מוצא פתרון גם לזה: במקרה של התקפה יישמע קול שופר, וכל השומרים מכל האזורים יעזבו את מקומותיהם וימהרו למקום הקרב.

לתיאור קשה זה של הבנייה צריך להוסיף את תיאור העוני המופיע בהמשך (פרק ה'). הבצורת גרמה לכך שחקלאים עניים לווים כסף למחיה, ומשעבדים את ילדיהם בחובם. גם שדותיהם וכרמיהם נלקחים מהם ונמסרים לבעלי החוב.

אלה היו התנאים לבניית הארץ בימי נחמיה. הצהרה של מלך רחוק המתירה ליהודים לשוב לארץ ולבנותה; תושבים עוינים הרוצים לעקור את הישוב בארץ; עוני מנוון; רעב; ייאוש מר.

ובכל זאת - ציבור יהודי זה, מזה רעב ונאבק על נפשו - הצליח להקים את היסוד לבנין בית המקדש השני, ולקבוע יתד בארץ למאות שנים.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת