למצוקה יש סוף ויש סיבה

"וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע" (יג). בדברים החריפים הללו מתאר זכריה את הנתק שבין האל לעמו בעקבות מעשי העם.

המדרש מצליח להפוך דווקא את התיאור הזה לפתח של תקווה:

אמר ר' יוסי בן חלפתא: כל מי שהוא יודע כמה שנים עבדו ישראל עבודה זרה הוא יודע אימתי בן דוד בא.
ואית לן תלתא קראי מסייע ליה (=ויש לנו שלושה פסוקים המסייעים לו),
חדא (=אחד) - "וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם" (הושע ב', טו).
תנינא (=שני) - "וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע" (זכריה ז', יג).
תליתאי (=שלישי) - "וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ תַּחַת מֶה עָשָׂה ה' אֱלֹהֵינוּ לָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וגו'" (ירמיה ה', יט).
(איכה רבה פתיחתא כא)

הדרשן מציג שלושה פסוקים המתארים פורענות ומזהה בתוכם את הנחמה. כך הפסוק שלנו מתואר כפסוק השם גבול לפורענות - המילה "כאשר" בדבריו של זכריה מתבארת כמילה המתארת שיוויון - "וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע" - תקופת הזמן שבה אלוקים לא ישמע לעם תהיה בדיוק אותה תקופת זמן שבה העם לא שמע בקול אלוקים.

לאור פרשנות זו יכול ר' יוסי בן חלפתא להכריז כי "מי שהוא יודע כמה שנים עבדו ישראל עבודה זרה הוא יודע אימתי בן דוד בא".

הקושי שחווה האדם במשבר הוא התחושה שלמשבר לא יהיה סוף, שלעולם הוא יהיה אסור בתוך סבלו. התודעה היהודית שמעוצבת פה מאפשרת לעם לחיות בתוך מצוקה מתוך תודעה שלמצוקה יש סוף. הסוף הזה כבר רשום וידוע, אבל הוא נסתר מעיניהם של בני האדם. יתרה מזו - תקופת המצוקה עצמה היא תוצר מדויק של המעשה האנושי - אורך תקופת המצוקה הוא כאורך תקופת החטא. כך באמצעות פרשנות יצירתית מתהפכת החוויה - במקום עם שמטולטל על ידי גורל עיוור יש כאן עם שגורלו מעוצב במו ידיו.

באדיבות אתר 929