האם יש טעם בחיים של סבל? האם אפשר בכלל להמשיך לחיות? האם יש משמעות לכל הסבל הזה? שאלות אלו המלוות את ספר איוב היו במוקד עיסוקו של ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות".

 

"יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (ג)

אחרי שסירב איוב לעצת אשתו: "בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת" (ב', ט), הוא נותר להמשיך לחיות עם הסבל והאובדן הנורא. ילדיו מתו, רכושו אבד, הוא שרוי בחולי גופני ולא רואה נקודת אור. איוב לא מסוגל לראות טעם בחייו והוא מקלל את היום שבו נולד: "לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע" (יא), הוא מקונן על עצמו ועל חייו. והשאלות המתבקשות הן, האם יש טעם בחיים כאלה? האם אפשר בכלל להמשיך לחיות? האם יש משמעות לכל הסבל הזה?

הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פראנקל עסק בשאלות אלו בספרו "האדם מחפש משמעות". פראנקל היה ניצול אושוויץ ומייסד שיטת הלוגותרפיה העוסקת בריפוי באמצעות חיפוש אחר משמעות. פראנקל מתאר את חוויותיו ממחנה הריכוז. הוא מספר כיצד התקווה הייתה כוח מחייה וכיצד אכזבה וייאוש המיתו ממש. ליוו אותו דבריו של ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'", והיו למנטרה שביקש להנחיל לאסירים שהיו עמו במחנה.

עבור פראנקל, "לחיות - פירושו לסבול, להתקיים - פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות… כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח - יוסיף לגדול חרף כל צרותיו" [1]

ופראנקל כותב, בין היתר: "... משנגלה לפנינו פשר החיים, חדלנו להמעיט בערכם של עינויי המחנה. הסבל הפך לתפקיד שלא רצינו להתנכר לו... לא היינו צריכים להתבייש בדמעות, לפי שהדמעות העידו, כי אדם מחונן בעוז הרוח הגדול ביותר, העוז לסבול!" [2]

ככל שעובר הזמן, איוב נוקט בגישה של מציאת משמעות, ולפי המפרשים הוא מצליח למצוא פשר לסבל באמונה בגדולת האל.
_____

[1] גורדון ו, הקדמה אדם מחפש משמעות, 10.
[2] ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, דביר, 1970 עמ' 99-100.

באדיבות אתר 929