לאחר שמשה מתאר את תחנוניו אל ה' שיתן לו להיכנס לארץ הוא קובע שה' לא נענה לו "למענכם" (כו). בכך משה מסביר לעם שסירובו של הקב"ה הוא למען עם ישראל, על מנת לאפשר להנהגתו של יהושע, הנהגת הטבע, לצמוח ולהיבנות.
ראשית פרשת ואתחנן פותחת בפנינו צוהר לעולמו הפנימי של משה וחושפת טפח מייקוד נפשו וכיסופיו לעלות ארצה. תחינתו הקורעת את הלב: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (כה), אומנם נדחתה בגזירה מגבוה אך הד קולה לא נדם, ולאורה התחנך עם ישראל מני קדם ועד היום. ממנה נטל את כיסופיו לבית חלומותיו ומכוחה חתר לעלות ארצה בכל הדורות.
ועדיין חרף ההכרה כי כיסופיו של משה לא היו לשווא, נחמץ הלב לגורלו האישי של משה והומה השאלה על מה ולמה לא נעתר הקב"ה לתפילתו? לכך יש להוסיף שאלה דקדוקית העולה מדברי משה. משה מדגיש "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי" (כו). מה פשר המילה "לְמַעַנְכֶם"? מספר פרשנים פירשו שהכוונה היא 'בגללכם' אולם המילה 'למען' מגמתה לציין ייעוד ותכלית.
דומה שבמילה "לְמַעַנְכֶם" אכן גנוז ייעוד הנוגע לטובת ישראל והוא נעוץ בציווי ליהושע בן נון המופיע בפסוק הבא: "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (כח). בהבלטת ניגוד המעמדות בין משה ויהושע מבקש הכתוב להדגיש את חילופי המשמרות בהנהגה.
משה – המוביל את ישראל במדבר בהנהגה נסית עליונה של עמוד ענן ואש, מן ושלו – צריך לסיים את תפקידו בעת הכניסה לארץ – התובעת הנהגה בדרך הטבע. דווקא על יהושע בן נון הצומח ועולה משורות העם, מוטלת מכאן ואילך משימת ההנהגה ולכן מדגיש הכתוב: "וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר... וְהוּא יַנְחִיל..." (כח). אך חילופי ההנהגה אלה אינם אפשריים כל עוד מכהה אור "פני החמה" של משה את "אור פני הלבנה" של יהושע.
אפשר שנקודה זו מאירה במילת המפתח "לְמַעַנְכֶם": למען ייעודכם כדור כובשי כנען ראויים אתם למנהיג כיהושע ולפיכך "לְמַעַנְכֶם" – "משה מת ויהושע מכניס".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות