למנוע היגררות תרבותית

שתי פסקאות בנאום המצוות שפתיחותיהן דומות עוסקות במבחנים שיעמדו לפני בני ישראל בבואם לארץ: ו', י-טו; ז', א-ד.
הפִּסקה הראשונה עוסקת במפגשים של בני ישראל עם התרבות החומרית של יושבי ארץ כנען, אשר תיפול בידם שלל לאחר כיבושה; הפִּסקה השנייה עוסקת במפגשם עם הגורם האנושי – עם יושבי ארץ כנען עצמם – שבעת העמים המנויים בפרקנו בפסוק א, אשר יינתנו בידי ישראל.
כל אחד משני המפגשים הללו טומן בחובו סכנה לבני ישראל, והסכנה – אחת היא: היגררות לעבודת "אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם" (ו', יד).
קבלת התרבות החומרית העשירה של הכנענים עלולה להביא את ישראל גם לקבלת התרבות הדתית הכרוכה בה: יחד עם הערים הגדולות והטובות ועם הבתים המלאים כל טוב, יקבלו בני ישראל גם את המזבחות והמצבות לאלילי כנען ואת פסילי אלוהיהם, ומתוך רגשי נחיתות בפני התרבות החומרית הגבוהה שבשעריה באו, יעכלו אותה על כל רכיביה, כולל החלק האלילי שבה.
המגע עם עמי כנען לאחר סיום המלחמה עלול להביא להתקרבות חברתית עימם, עד לכריתת ברית ולהתחתנות הדדית. תהליכים אלו יביאו בהכרח גם להתקרבות דתית ולעבודת אלוהיהם.
מימוש הסכנה הטמונה בכל אחד משני המפגשים הללו – ההיגררות לעבודה זרה – יביא תוצאה זהה: לחרון אף ה' בישראל ולהשמדתם מן הארץ.
הפסקה השנייה, שאינה אלא המשך של הראשונה, כוללת בתוכה דרישות למעשים אשר ימנעו את ההיגררות לעבודה זרה בשני המפגשים גם יחד.
מחד היא מצַוה:
"הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם..." (ז', ב-ג)
ומאידך היא מוסיפה ציווי המהווה תקנה גם לחשש שבקודמתה:
"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם: מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם, ה-ו).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון