למה פעמיים?

במבט ראשון נראה שפרשת צו חוזרת על הנאמר בפרשת ויקרא. בשתי הפרשות אנו מוצאים תיאור מפורט של דיני חמשת הסוגים הבסיסיים של הקרבנות: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים. ברם, עיון זהיר בפרשה יגלה הבדלים לא רק בסדר הופעת הקרבנות אלא אף בפרטי דיניהם.

האין זה הגיוני יותר לכתוב את כל דיני הקרבנות בפרשה אחת? מדוע מחולקים הם לשתי פרשות נפרדות?

המפתח להבנת פרשת צו טמון בביטוי החוזר בפתיחת כל קטגוריה של קרבנות - "זאת תורת ה" (ו; ב - עולה, ו; ז - מנחה, ו; יח - חטאת, ז; א - אשם, ז; יא - שלמים) - שגם מסכם את הקרבנות בסופה של הפרשה: "זאת התורה לעולה, למנחה..." (ז; לז). ביטוי זה, הפותח כל חלק בפרשה ומסכם את הפרשה, קובע, למעשה, את המסגרת שלה, ועל כן תסייע לנו הבנת המילה "תורה" בהבנת המסר של פרשת צו:

אחד מסוגי המצוות המופיעים בכתוב, הוא "תורה". (סוגים נוספים הם "חוקים", "משפטים", "מצוות").
המשמעות של "תורה" היא חוק פרוצדורלי - סדרת פעולות הנדרשות להשלמת תהליך מסוים.

אם כן, משמעות המילים "זאת תורת המנחה..." (ו; ז-י) שבפרקנו היא 'זהו תהליך הקרבת קרבן המנחה', שהרי היא מפרטת כיצד הכוהנים מקריבים אותה:

א. הבאה למזבח;

ב. לקיחת קומץ מהסולת ומהשמן;

ג. אכילת השאריות (לא חמץ) בחצר.

בדומה לכך מפרטת פרשת צו כיצד מקריבים כל אחד מסוגי הקרבנות.

פירוט זה שונה לחלוטין מזה שבפרשת ויקרא, הדנה בסוג הקרבן שיש להקריב: אם היחיד רוצה להקריב קרבן נדבה - פרשת ויקרא קובעת מה יכול הוא להקריב; ואם חטא - היא קובעת את סוג הבהמה שעליו להביא.

פרשת ויקרא משמשת, אם כן, מעין 'קטלוג הלכתי' המורה ליחיד איזה קרבן עליו להביא,

בעוד שפרשת צו משמשת 'חוברת הוראות', המלמדת את הכוהן כיצד יש להקריב כל סוג קרבן.

אין אפוא כל פלא שכל אחת מ'החוברות' הנ"ל מוצגת בנפרד, שהרי לכל אחת מהן תפקיד שונה.

עוד באותו עניין ראו בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון