הרי דיבור כזה כפי שמופיע בפרקנו הוא בדיוק מה שאיוב ביקש - אין הסתר פנים, ואין איבה, ה' התגלה אליו, ואף פנה אליו ישירות. ומדוע איוב בוחר לשתוק כעת ולא חוזר בו מטענותיו?

 

לנוכח ההתגלות "מִן הַסְּעָרָה" (באמצעות נבואת אליהוא), איוב שתק (כפי ששתק לדברי אליהוא הראשונים), אבל כאן פנה ה' ישירות אליו (מ', א-ג). אחרי הסערה, הנה דו שיח ישיר בין ה' לאיוב, אך הוא הניב רק תגובת שתיקה (מ', ד-ה) – איוב הודה באפסותו (שמעולם לא פקפק בה), אבל לא חזר בו משום מילה שאמר! מדהים! הרי דיבור כזה הוא בדיוק מה שביקש – דרש – זעק – והתחנן אליו, על סף הייאוש – והנה, מרגע שה' ענה לו איוב השתתק מחד, ומאידך, לא התחרט על דבר מכל הדברים הקשים שאמר מתוך מצב של ריחוק וניתוק וסבל!

לכאורה, קיבל איוב (כמעט) כל מה שתבע וביקש: "וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה! אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי – כַּמָּה לִי עֲו‍ֹנוֹת וְחַטָּאוֹת? פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי! לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר? וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ"?! (י"ג, כב-כד). אין הסתר פנים, ואין איבה! ה' התגלה אליו, ואף פנה אליו ישירות!

נפלאות הבריאה כוללות גם טוב וגם רע, ואיוב החשיך אותה "בְּלִי דָעַת" (ל"ח, ב) אבל ה' לא האשים אותו בשום חטא, אף לא ברמז! מסתבר, שבקריאה לאיוב "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ" (שם, ג), כלול גם שחרור ממחלתו ומייסוריו. אולי באמת ראוי לשתוק כעת?! אבל מדוע (מ', ה) "אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה, וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף"!? – לדעתי, כך יש לפרש: "אַחַת דִּבַּרְתִּי" – על הגדולות והנפלאות שה' עשה ועושה, ועל צדקתי מחטא "וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף", על הרוע המשתולל בעולם המופלא הזה.

מענה ה' הראשון לא התייחס כלל לצדיקים הסובלים ולרשעים החוגגים ומצליחים בעולם המופלא שהתגלה "מִן הַסְּעָרָה", וסערת הרשעים יש בה כדי להאפיל על זוהר הבריאה; זהו החיץ שנותר. איוב לא יכול לחזור בו מבלי לשמוע מה ה' אומר על 'צדיק ורע לו – רשע וטוב לו'! לשם כך בא מענה ה' האחרון, גם הוא "מִנסְעָרָה" (מ', ו-.יד):  
"אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ – אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי: הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי [בהנהגת העולם]? תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק?! [ואם כשופט, תוכל אתה לנהל את העולם בצדק] – וְאִם זְרוֹעַ כָּאֵ-ל לָךְ, וּבְקוֹל כָּמֹהוּ תַרְעֵם – עֲדֵה (=התעטף) נָא גָאוֹן וָגֹבַהּ, וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ – הָפֵץ עֶבְרוֹת (=זעם) אַפֶּךָ, וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ – רְאֵה כָל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ, וַהֲדֹךְ (=כְּתוֹש והַפֵּל) רְשָׁעִים תַּחְתָּם –טָמְנֵם (=קבור אותם) בֶּעָפָר יָחַד, פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן (=כַּסֵה בעפר) – וְגַם אֲנִי אוֹדֶךָּ [על הצלחתך בניהול העולם בצדק], כִּי תוֹשִׁיעַ לְךָ יְמִינֶךָ!"

בנאום הסיכום וההגנה שלו (פרק כ"ט), איוב תיאר את עצמו כשופט, שכולם קמו מפניו ושמו יד על פיהם, איש לא העז לפתוח פה על ידו (כ"ט, ז-יד),  בעוד הוא, איוב, שבר שינֵי רשעים, והציל עני ואביון, יתום ואלמנה – כעת הוא שם ידו לפיו נוכח פני ה'.

בדבריו הזמין איוב על עצמו את דברי הלעג המוזרים, הפותחים את מענה ה' האחרון! ובלשוננו: 'איוב, אם רצונך לנהל את העולם בצדק, ואם תדע לעשות זאת יותר טוב, ויש לך כוח ורצון להתמודד עם רשעי עולם – קום ועשה זאת, ואפילו ה' בעצמו ימחא לך כפים...'

באדיבות אתר 929