לחיות עם השאלות

ילדים קטנים יודעים לשאול שאלות (וטוב שכך). מבוגרים נבונים יודעים להשיב תשובות (או לפחות כך הם חושבים). אנשים חכמים ועתירי ניסיון יודעים שלא לכל שאלה יש תשובה. שאלתו הנוקבת של הנביא ירמיהו, "מדוע דרך רשעים צָלֵחָה, שָלוּ כל בוגדי בגד?" (א), הולכת מסוף העולם ועד סופו.

על מנת שלא תהיה כאן טעות, מוסיף הנביא ולוחץ על כל הבלוטות הכואבות. הרֶשַע והרשעים, הוא מספר לנו, נמצאים כאן כדי להישאר. הם לא הולכים לשום מקום. נטועים היטב בקרקע, מושרשים עמוק באדמה. עושים פירות. גם קללתו הנוראה, "הַתִּקֵם כצאן לטבחה" (ג), אינה יכולה להם.   

שאלה נוקבת זו, " מדוע דרך רשעים צָלֵחָה?" (א), מופיעה בניסוחים שונים ומגוונים, למן ימים ראשונים ועד ימינו. יש לה ביטוי חריף בדבריו הנכוחים של איוב, ובניסוחם של חז"ל: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?". זו שאלת השאלות, שמהדהדת בעוצמה רבה במיוחד לנוכח השואה האיומה שחווה העם היהודי רק לפני כשבעים שנה. רבים וטובים ניסו לתת לה מענה, אך תשובה - אַיִן.

אכן, עולמה של היהדות רווי שאלות. המקרא, התלמוד והספרות היהודית לדורותיה רצופים בהן. לא "היהודי הנודד", אלא "היהודי השואל", הוא-הוא אב הטיפוס והדגם, האות והמופת.

היכולת לשאול, ה"מה נשתנה?", התהייה והשאלה, הקושיה והאיבעיא, הם מסממני החירות הבולטים של מורשת ישראל. ועד כדי כך זוהה היהודי עם סימן השאלה, שכששאלו פעם יהודי: "למה יהודים עונים תמיד בשאלה?", השיב: "למה לא?".

ועם זאת, כפי שלימדנו אחד משרידי השואה, הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת "הר עציון", "לא לכל שאלה יש תשובה". "גם הקמת מדינת ישראל", קרא לסובבים אותו, "אינה יכולה להיות תשובה ראויה למאות אלפי ילדים המובלים לתאי הגזים. מוטב נחיה עם השאלות", אמר.

סימן השאלה מלווה כל יהודי. סימן הקריאה, לא תמיד.

באדיבות אתר 929