הבעיה של "וישמן ישורון ויבעט" (טו) - שכחת האלוקַ מרוב טוב, היא מן הבעיות השורשיות והעמוקות. בחג הסוכות החשש מ"וישמן ישורון" מגיע לשיאו ועל כן מערכת המצוות בחג זה מכוונת להעמיד את האדם במקומו ולכוון את תודעתו כלפי שמים.
מצוות רבות בתורה נועדו להזכיר לאדם את תלותו בקדוש ברוך הוא ואת כפיפותו לו, ולמנוע ממנו ליפול למצב של שכחת הא־ל, גאווה וביטחון עצמי מופרז, שסופם להביאו לחטאים נוספים. חג הסוכות, שנחוג זמן קצר אחרי קריאתה של פרשת האזינו, הוא חג שמערכת המצוות שבו מכוונת למטרה זו.
חג הסוכות הוא חג האסיף, אדם מגיע לסוף השנה, ובידיו יבול השנה ופרי עמלו. זו בדיוק הנקודה שבה החשש מ"וישמן ישורון" (טו) - מגיע לשיאו. כנגד זה חייבה התורה את האדם במערכת המצוות של החג, שתפקידה להעמידו במקום ולכוון את התודעה שלו כלפי שמים.
היציאה מבית בטוח לסוכה רעועה, הישיבה ב"צלא דמהימנותא" - צל השכינה, מזכירה שלא האבנים והבטון הן מקור הביטחון שלנו, אלא מי שמעל לכול: "כי גבֹהַ מֵעַל גבֹהַ שֹׁמֵר" (קהלת ה', ז). את הסוכה בונים גם משאריות גידולי השדה: "באספך מגרנך ויקבך - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר" (סוכה י"ב, ע"א), כך שמשלבים את ההנאה מן היבול עם הזיכרון של הפסולת מצד אחד, ועם הארעיות של הסוכה מהצד השני. גם נטילת ארבעת המינים מכוּונת להפנות את מבטו של האדם כלפי שמים, ולהזכיר לו כי מבחר פרי הארץ גדֵל בה בשל ברכת השם, ואפילו בלא התערבות האדם כלל. במקדש מנסכים בחג מים, ולא רק יין כבכל השנה. מים, בניגוד ליין שהאדם שותף בייצורו, הם הוכחה גלויה לתלותו של האדם בברכת שמים. כל הדברים הללו נועדו להזכיר לאדם החוגג את שמחת האסיף ואת הישגי עמלו, שתנובת שדותיו אינה מעשי ידיו להתפאר, ושהוא חייב לתת עליה תודה לבורא עולם.
לתודעה הזאת יש גם היבט אחר: לזכור את מי שאין לו. אפשר לומר שקיים מבט אנכי מעלה כלפי שמים, ובצִדו מבט אופקי, כלפי הזולת. לא בִּכדִי הסוכה מחייבת "אושפיזין". אורחים בסוכה הם לא רק האושפיזין, אבות האומה, אלא גם הנזקקים והנצרכים שבעולמנו כאן. מכיוון שכאשר מתקיים "וינִקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (יג), נוטים לשכוח שיש כאלה שאין ידם משגת אפילו דבש מדבורים ושמן זיתים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר