לזהותו של כוש בן ימיני

בעיוננו זה נתמקד בכותרת הפותחת את המזמור:
"שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לה'
עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי" (א)

מיהו "כוש בן ימיני" זה שאת שמו לא מצאנו בקורות ימי דוד בספר שמואל ובדברי הימים? ב'דעת מקרא' מביא עמוס חכם כמה הצעות לזיהוי האיש, אך לכולן אין אסמכתא במזמור שלפנינו.

לפי מיטב הכרתי נוטה פשוטו של מקרא לדעת חכמים במדרש שוחר טוב, המזהים את כוש בן ימיני עם שאול המלך בן שבט בנימין, כעדותו על עצמו: "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי" (שמואל א ט', כא).

ואכן כמה ביטויים במזמור זה הולמים את דמותו של שאול:

א. דוד המלך שלא נרתע מלהשיב לאויביו כגמולם ולשפוך את דמם, נוהג כלפי שאול בדרך שונה ונזהר בתכלית הזהירות שלא לפגוע בו, כדבריו ללוחמיו במערה: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ..." (שמואל א כ"ד, ז). על רקע יחסו המיוחד של דוד לשאול, מובן הפסוק בפרקנו: "אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם" (ה). וכפירוש 'דעת מקרא': "אם גמלתי רעה לאיש ששילם לי רעה, ואם הפשטתי את בגדיו ונשקו והצגתיו ריקם".
יושם לב: לא 'צורְרָי' – בלשון רבים, שכן להם השיב דוד כגמולם, אלא 'צוררִי' – בלשון יחיד – הלא הוא שאול שעמו נהגתי לפנים משורת הדין.

ב. בהמשך הפרק אומר דוד: "יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים" (י) היינו: לא אני אפגע בהם אלא מעשיהם הרעים – הם 'יגמרו' אותם.

האין פסוק זה מזכיר את דבריו הנוקבים של דוד לשאול, לאחר שיצא שאול בשלום מן המערה: "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ" (שמואל א כ"ד, יד). היינו: הרשע שיצא מן הרשעים הוא יכלה אותם בלא שאזדקק אני ללכלך את ידי בשפיכת דמם.

ועתה נותר לבאר מה פשר הכינוי "כוש בן ימיני".
לדעת חז"ל במדרש שוחר טוב, לפנינו כינוי גנאי שעליו בא ריבון העולמים חשבון עם דוד ואמר לו "למה אתה מבזה למשיחי". ברם דומה שעיקר דימויו של שאול לכושי בא לבטא את ייאושו של דוד מיכולתו של שאול לשנות את עצמו ולהיטיב את מעשיו, כדברי הנביא ירמיה (י"ג, כג):

"הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו
גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ".

דוד, שייחל פעמים רבות ששאול יהפוך את עורו ויחדל להתנכל לו, נואש בסופו של דבר מאפשרות זו, ולפיכך גם בשעה ששאול מבטיח לו במדבר זיף: "שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד" (שמואל א כ"ו, כא), אין דוד בוטח בו עוד ואינו מוכן להתקרב אליו, אלא מבקש שיבוא אחד מהנערים וישיב את החנית שנלקחה משאול (עיינו היטב בשמואל א כ"ו, כב).

אך דווקא על רקע ייאושו של דוד מיכולתו של "כוש בן ימיני" להפוך את עורו ולהיטיב את דרכו, מתבלטת חסידותו המופלגת של דוד ונאמנותו ללא תנאי לשבועתו כי לא ישלח ידו לפגוע בשאול משיח ה', אלא יצפה לה' שיריב ריבו וישפוט אותו כצדקו: "אוֹדֶה ה' כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם ה' עֶלְיוֹן" (יח).

באדיבות אתר 929