להמתיק את הרעה

(יד) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'
וְלא יֵאָמֵר עוד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טו) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפון
וּמִכּל הָאֲרָצות אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה
וַהֲשִׁבתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבותָם.

מקומה של נבואה זו בפרקנו אינו ברור דיו. העניין שלפני נבואה זו עוסק בתוכחה המסתיימת באיום: "והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם..." (יג). העניין שאחרי נבואה זו ממשיך את התוכחה: "ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי..." (יח). ובתווך, בין שתי נבואות אלה, נבואת התקווה על העלייה מארץ צפון. מה מקומה של נבואה זו בין שתי נבואות תוכחה?

זאת ועוד: הנבואה מתחילה במילת קישור: "לכן הנה ימים באים... ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים". "לכן" זה, מה טיבו? בגלל מה לא יאמרו? בגלל נבואת התוכחה וההבטחה שיצאו לגלות?

דומה כי ניתן להבין את מקומה של הנבואה אם נזכור את המבנה הכולל של נבואות ירמיהו. הנביא נקרע בין נבואות זעם נגד העם, לבין אהבתו לעמו. ובכל עת שהוא מדבר נגד עמו, ממתיק הוא את דבריו בנבואת נחמה. אם נבדוק את סוף פרק ט"ז, נמצא את הטלטלה שירמיהו מיטלטל בין נחמה ותוכחה פעם נוספת. לאחר שירמיהו מסיים את דברי הזעם, ואומר "ושילמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם על חללם את ארצי.." (יח) חוזר הוא שוב לנבואת נחמה: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבוא מאפסי ארץ..." (יט).

חוסר הסדר שמצאנו בנבואות ירמיהו הוא הביטוי לסערת רוחו של הנביא, העושה את הקשה מכל: לנבא רעה על העם שהוא כה חפץ בשלומו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת