להמתין לרגע הנכון

כשנחלשו האשורים, וגורשו ממצרים, הובילו פְּסֶמְתיך (הראשון; 609-663 לפנה"ס), ופרעה נְכוֹ (השני; 594-609) להתחדשות התרבות המצרית העתיקה, ושאפו להפוך את ארץ ישראל לאזור חיץ בשליטה מצרית, מול בבל העולָה. יאשיהו מלך יהודה בנה מבצרים על החוף*, והתאמץ מאד לבלום את ההשתלטות המצרית, עד שנפל במגידו (609). פרעה נְכוֹ, שהמליך בירושלם את יהויקים, הגיע עם צבאו עד נהר פרת, לכַרְכְּמיש, למערכה המכרעת במלחמת העולם מול בבל (ג-י).

בשנת 4 ליהויקים (605) ניצח נְבוּכַדְרֶאצַר את המצרים בכַרְכְּמיש, וגם עלה לכס המלוכה הבבלי (ל-43 שנה), והצבא המצרי נסוג למצרים בבהלה. מנקודת מבט יהודית (=ירמיהו), זו הייתה נקמה מאת ה' על הריגת יאשיהו במגידו, בתנאי, שרואים בשליט הבבלי את 'מטה הזעם' ההיסטורי ביד ה', ולא מנסים לעמוד בדרכו.

בשנים הבאות המשיך נבוכדראצר להכות (גם) במצרים שוב ושוב, ולהגלות מעריה החשובות שבויים ופליטים (יג-כו), אף ש(כנראה) לא הצליח לכבוש אותה. כל הניסיונות לצרף כוחות (כ"ז, ג) כדי לשבור את ההגמוניה הבבלית, נכשלו, ונסתיימו באסונות כבדים לכל האזור. למצרים היה חלק גדול מאד באשליות המרד, ולכן, גם חלק קריטי בחורבן ירושלִַם.

ואולם, בדיוק 70 שנה אחרי נפילת יאשיהו במגידו (609) נכנס כּוֹרֶש לבבל (539), ופתח ליהודים את השיבה לירושלִַם - "אל תירא עבדי יעקב" (כז-כח), פירושו, לפי ירמיהו, לדעת להמתין 70 שנה לרגע הנכון, כשתתגלה שוב יד ה' בהיסטוריה לישועת עמו.

בנו של כורש (כַּנְבּוּזי; 525) הצליח לשים קץ למצרים העצמאית, והפך אותה לחלק מהאימפריה הפרסית, שתחת חסותה נבנתה ירושלִַם מחדש - "ושָב יעקוב ושָקַט ושַאֲנַן ואין מחריד" (כז-כח).

----------------------------------------------

* כמו מצד וכתובת חשביהו, בחוף פלמחים.

באדיבות אתר 929