ספרי עזרא ונחמיה יוצרים אווירה של תחיה והתגייסות למשימה. כל יהודי שנפל על משמרתו, ידע בוודאות שרעו יקום תחתיו, וימשיך במשימה.
בכל ספרי עזרא ונחמיה לא מתואר מותו של איש.
לא מלך פרסי ולא צורר, לא מנהיג ולא יהודי אף אם חוטא הוא.
יש להניח שמתו רבים, כדרכו של עולם. אולי זרובבל מת, ולכן נזכר רק בתחילת הספר. סביר להניח שרבים מתו במאבקים עם הצרים, שאילולא כן היו הכתובים מתארים לנו נס גדול אשר כזה.
הנס הגדול שאכן התרחש, הוא שיתוף הפעולה בין המנהיגים שלא ניכרת כל מתיחות ביניהם.
התחושה הכללית היא של התגייסות של כל העם והמנהיגים לצורך המשימה החשובה, בדומה לשיר-הצוואה של צבי מנחם בן יוסף, שנפל בד' איר על הגנת גוש עציון:
'ואם בקרב אפולה, רע אתה את נשקי לנקמתי תיטולה,
הסו אל דמע – אנחנו הלאה המשכנו!' ,
נראה שהדגש של שבי ציון בבית השני הוא על המשפט האחרון - להמשיך הלאה בכל מחיר, ואפילו לא לבכות על הנופלים.
את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
לא משנה מיהו מלך פרס באותו רגע, ומתי הוא מתחלף. קשה להבין בספרי עזרא-נחמיה את הכרונולוגיה של מלכי פרס כי זה פשוט לא משנה.
בני המן נתלו וטוב שכך. אולם עם ישראל לא שב לארצו על מנת לתלות אנשים ואפילו הם רשעי עולם.
ספרי עזרא ונחמיה יוצרים אווירה של תחיה. כביכול אין מוות.
כל יהודי שנפל על משמרתו, ידע בוודאות שרעו יקום תחתיו, וימשיך במשימה.
עזרא ונחמיה, בנו מקדש ועולם רוחני המבוססים על תורה ועל חיים.