להודות!

פרקים י'-י"ב, שהינם ההפטרה של יו"ט שני של שביעי של פסח, בו אירעו קריעת ים סוף וההצלה המופלאה, נבחרו בעת החדשה כהפטרה של יום העצמאות, מעין מעשה אבות סימן לבנים.
ההפטרה נפתחת בפרק י' פס' לב, בעמידתו של האויב אל מול חומות ירושלים, ידו מונפת בתנועת איום, בטוח בנצחונו, ומפלתו מיד ה׳ הבאה מיד לאחר מכן. לאחר מכן מתואר חזון נשגב המספק לנו הצצה מה דמות תהיה לירושלים לאחר שתגבר על אויביה. ירושלים המונהגת על ידי נצר לבית דוד, מלאה חכמה, בינה ועצה, והארץ כולה מלאה דעה את ה׳. המלך ישמש דגל-נס שיכוון את העמים המבקשים לבא לירושלים. לאחר מכן עובר הנביא לתאר את קיבוץ הגלויות.
ההפטרה נחתמת בשירת הודאה על גאולת ישראל (פרק יב). חתימה זו היא רבת משמעות, והיא מבטאת את החובה המוטלת על הנגאלים לשיר.
אמרו חכמים: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח... אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?" (סנהדרין צד).
בחודשים ניסן ואייר אנו מצויים בתווך - בין חג הפסח המציין את גאולת מצרים, ובין הימים שנתחדשו בדורנו – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, המציינים את המעבר המופלא מחורבן ומגלות לגאולה לה זכינו בדור האחרון.
דומה שפרקים אלה נבחרו להפטרת יום העצמאות, כדי שנשאב ממזמור זה את חובת ההודאה ונאמר בפה מלא שירה חדשה, על גאולתנו ועל פדות נפשינו. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"