הכהנים, וכן המחנכים, צריכים לדייק את מעשיהם ודבריהם לפי צו ה' ורצונו.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (א-ג)

המעיין בפרשיה זו תוהה בנפשו על הפער העצום שבין החטא והעונש, בין חריגה קלה מסדרי עבודת הקרבנות לבין עונש המוות. מסיבה זו תרו רבים מפרשני המקרא אחר חטא חבוי בפרשיה זו. הרב הירש הרחיב את הרעיון העולה מפשוטה של פרשיה זו למסר רחב יותר, ולפיו, המכהן בתפקיד מסוים חייב למלא בדייקנות ובקפדנות את ההוראות שניתנו לו ואסור לו לפעול שלא על פיהן.

לדבריו, במסגרת עבודת הקרבנות אין מקום לשרירות סובייקטיבית. קרבנות הבדויים מלב אדם, חותרים תחת אותה אמת שהקרבן בא לתת לה ביטוי; הם משליטים סובייקטיביות שרירותית תחת השמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוותיו. לדבריו, בני אהרן מתו, מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות לבם.

את דבריו בפירוש הפנה למורים בני דורו בקריאה שיפנימו את המסרים העולים לשיטתו מפרשייה זו:
"וּמִכָּאן הַלֶּקַח לְכָל כֹּהֲנֵי הֶעָתִיד וּלְכָל מוֹרֵי הַהוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל: יִרְאוּ עַצְמָם רַק כִּמְשָׁרֲתֵי הַמִּקְדָּשׁ וכִמְלמְדֵי תּוֹרָה וּמְקימיה. אַל יְלַמְּדוּ אֶת מַה שֶׁלִּבָּם אוֹמֵר לָהֶם, אֶלָּא יוֹרוּ אֶת מִשְׁפָּטִי ה' ותורתו; יִהְיוּ שְׁלִיחִים ומדריכים לקיום מִצְווֹת - וְאַל יִהְיוּ בַּעֲלֵי דִּמְיוֹן טוֹעֶה וּמַטְעֶה. "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב', ז). מוֹרֶה הַהוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל חַיָּב לִהְיוֹת תַּלְמִיד חָכָם כָּל יָמָיו".
(פירוש הרש"ר הירש ויקרא י, ט)