מיכה, בפרק האחרון שבספרו, חוזר ומדגיש באזני העם כי הגיע העת לשקם את הדפוסים החברתיים ולבנות חברה צודקת.

 

ממלכת ישראל הייתה ואיננה עוד. נותרה ממלכת יהודה. אולם תושביה ומנהיגיה לא למדו את הלקח, ועל כן מיכה, מתוך כאב, מזכיר לעם כי עבודת המקדש בירושלים לא תתקיים בהעדר צדק חברתי. כי הכרה של אויבי ה' בקיומו תלויה גם בעשיית משפט צדק, ולא רק בריטואלים הנעשים במקדש.

מה כוללת הדרישה האלוקית לצדק חברתי?

אנשי חסדים, אנשים ישרים, אנשים שלא 'מחפשים' אחד את השני. אנשים שלא מוחאים כפיים למי שמעשיו רעים. מנהיגים, שרים, שופטים וכל הבכירים שבחבורה שבמעשיהם מיטיבים עם זולתם, ולא רק עם עצמם.

מיכה מצפה. הוא חוזר ומדגיש כי הגיע העת לשקם את הדפוסים החברתיים ולבנות חברה שיש בה אמון בין חברים, שמשפחה היא הכתף שניתן להישען עליה. מיכה מייחל לכך שעושי העוולות ישלמו את המחיר על מעשיהם.

ומיכה, שזוכר היטב את הגליית ממלכת ישראל, מסיים, גם הפעם, בהבטחה אלוקית שכולה דברי עידוד ונחמה: העם כולו יצא מאפלה לאור גדול, תקומתו תגיע וישראל ישוב לאדמתו וישב לבטח בארצו. אירועי הגלות יהיו שייכים לעבר ושם ה' יהיה נוכח בעולם. כך מדגים ה' במעשיו כיצד יש לנהוג כדי לקיים חברה צודקת: עלינו לסלוח, לגמול חסדים, לרחם, ולהפנים שצדק חברתי מתקיים בארץ כשמידת האמת מגיעה יחד עם מידת החסד, מסר שעובר בעם ישראל מאז היווסדו.

אמנם עוד ארוכה הדרך, אבל מכיון שהדרישה האלוקית היא היום גם דרישה אנושית - אנחנו מתקדמים.

באדיבות אתר 929