כמה מקומות במקרא מלמדים אותנו - על האדם לשמר את מיני החיות. אל לו להכחידם.

האיסור לשחוט ביום אחד אם ובנה בבקר ובצאן, יחד עם ההוראה להשאיר ולד "שבעת ימים תחת אמו" (כז-כח) מלמדים על כוונת התורה להגביל את החופש האנושי ביחס לבעלי חיים – רוב בעלי החיים אסורים באכילה (לעיל פרק י"א), וגם אלה המותרים, שבני אדם מגדלים, אסור לפגוע בהם פגיעה חמורה וגורפת.

בהסבר האיסור כתב בעל ספר 'החינוך' (אמור, לאו כז), שהשגחת ה' בעולם החי היא השגחה כללית לקיום המינים, ולכן מותר לשחוט ולאכול פרט בודד, אבל אסור לפגוע במשפחה שלמה, כמו בעץ עם ענפיו. על אותו הרעיון הוא חוזר בספר דברים (כ"ב, ו-ז) במצוות שילוח האֵם מ"קַן צִפור" טרם לקיחת הבנים.

לא מדובר ברחמים על בעלי חיים ועל ילדיהם, כי אז היה צריך לאסור לקחת ולשחוט בכלל – לכן האומר (בתפילה) רחם עלינו כפי שריחמת על קן ציפור – "משתקים אותו" (משנה ברכות ה, ג).

אכן מדובר בהגנה על קיום המינים בבריאה, כרצון הבורא. לכן חובה לשלח את האֵם שתוכל להביא לעולם צאצאים חדשים.
מכאן, ששמירת המינים בטבע היא עיקרון חשוב במצוות התורה.

בדורות האחרונים, הציוויליזציה החרושתית והטכנולוגית מאיימת על קיומם של מינים רבים של בעלי חיים, ומאמצים עצומים נעשים להצלתם, אבל כמעט לא נשמע קול קורא בשם התורה להציל מיני חיות מהכחדה.
במקום שמשמידים משפחות שלמות של בעלי חיים בטבע, יש סכנה גדולה גם למין האדם, ולכל אדם.

באדיבות אתר 929