לא שם על אף אחד

לפעמים מגלים שביטויים הנחשבים לסלנג נמוך אינם אלא מליצות מקראיות או חז"ליות. כזה הוא הביטוי "לא שם עליך", שמקורו בדניאל (יד). האחשדרפנים שמונו על ידי השלטון הפרסי החדש, ניסו להפיל את דניאל מן המעמד שרכש לו בימי השלטון הבבלי, הם יזמו חוק לאיסור תפילות למשך שלשים יום, ואז הלשינו לדריוש, שדניאל אינו נשמע לצו המלכותי: "לא שׂם עליך מלכא טעם" ומתפלל שלש פעמים ביום לאלוהיו.

אגב, דניאל הוא היהודי הראשון שנאמר עליו במפורש שנהג להתפלל שלש פעמים ביום, "מקדמת דנה" (יא), כלומר, עוד בירושלים שלפני החורבן. זו העדות הקדומה ביותר שיש בידינו לתפילת קבע שלש פעמים ביום, שקדמה אפילו לחורבן בית ראשון! אמנם גם דוד המלך אמר: "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה" (תהילים נ"ה, יח) אולם פסוק זה ניתן לפירוש גם כמליצה על כך שדוד היה מתפלל ומשורר כל היום כולו. אצל דניאל מתואר ממש מעמד של תפילה. חז"ל גם למדו ממנו הלכות תפילה, כגון שראוי להתפלל במקום שיש בו חלונות – ככתוב: "וכוין פתיחן לה בעיליתה" (יא),  לכיוון ירושלים - ככתוב: "נגד ירושלם" (שם), ובכריעה על ברכיים - ככתוב: "והוא ברך על ברכוהי" (שם).

יש משהו חביב במשמעות שמקנה הסלנג לביטוי: "לא שם עליך". בלי התפארת וההוד של המליצות הכרוכות במסירות נפש על קידוש השם. בלי הביטויים החגיגיים והנמלצים המלווים פעולה של יהודי שממשיך לדבוק באמונה ובמצוות גם כשמסביב יהום הסער. כך סתם: "לא שם עליך". בהמשך הפרק יתרחש כל המהלך הידוע של סיפורי חסידים לדורותיהם: דניאל יושלך לגוב האריות, יצא בלא פגע, המלשינים עליו יוכנסו במקומו וייטרפו והוא יחזור לגדולתו. סוף טוב. מה שמרגש במיוחד בוריאציה הדניאלית של הסיפור הקלאסי אינו המופת הגדול של גוב האריות, אלא דווקא הנון-שלנטיות של דניאל. הוא פשוט ממשיך להתפלל כמנהגו, ולא שׂם על אף אחד, לא על האחשדרפנים והפחות, גם לא על דריוש המלך. לפעמים, ההישג הרוחני והדתי הגדול ביותר נעשה דווקא מעמדה נפשית נינוחה ושלווה.